מחנה חיים חושן משפט חלק ב רפב

ומצאתי להגאון מווילנא בפרושו על טהרות שכתב על משנה הנ"ל וז"ל ואפי' מגויד שאינו יכול עוד לחיות אינו מטמא משום שדעתו צלול ואפי' גוסס שאין דעתו צלול אינו מטמא משום שיכול עוד לחיות עכ"ל הרי אם היה בבטח שגוסס לא יוכל לחיות עוד היה מטמא יען כיון שאין דעתו צלול ולא יוכל לחיות היה הגסיסה עכ"פ התחלת מיתה ומטמא דכתיב אשר ימות והבן

ומעתה אני אומר הגסיסה דלא הוה התחלת המיתה הוא גסיסה בתוך ג' ימים דשם רוב גוססין למיתה ומיעוט לחיים היינו שיתרפאו לחיים בריאים וממילא כיון דמיעוט יתרפא לא הוה הגסיסה תחילת מיתה דאצל מי שהתחיל המיתה לא יעמוד חי עוד וכיון דחזינן דמיעוט יתרפאו וע"כ דגסיסה לא הוה תחילת מיתה והוה כחי לכל דבריו אבל מי שמשך הגסיסה ג' ימים א"כ יצא מהרוב גוססין שימותו בתוך ג' ימים אבל גם מן המיעוט יצא דמיעוט גוססין שנשארים המה ישובו לאיתנם בתוך ג' ימים ונסתלק מהם הגסיסה בתוך ימים וישובו ויתרפאו מעט מעט וזה שמשך אצלו הגסיסה ג' ימים יצא ג"כ מן המיעוט ותלינן דגסיסה אצלו הוה התחלת מיתה ולא נגמרו המיתה הגם שעברו ג' ימים ולו יהיה שמושך עוד הגסיסה ימים גוסס כזה חיותו הוה כחיות זנב הלטאה ובחיותו כבר מת דגוסס דמיתה הוה כמת לכל ענינים מטמא כמת ואשתו מותרת דכבר אבדו כל עשתנותיו ולא דמי למים שאין להם סוף דשם יש מיעוט שיצילו וישארו חיים וקיימים אבל גוסס ג' ימים שיצא מן המיעוט גוססים שיתרפאו כשם שיצא מן הרוב גוססים שימותו והוה גסיסתו מיתתו ולא נעלה לחדש שנמצא עוד רוב ומיעוט בהגוססים ג' ימים מעל"ע ג"כ ימצא רוב אשר ימותו אחרי כן ומיעוט יתרפאו להיות קיימים ואפי' את"ל שהיה נמצא ב"א שיעמוד איש אחר גסיסה ג' ימים מעל"ע ונתרפא הוה מיעוטא דמיעוטא אחד מאלף אשר טעינו בסימני גסיסה מתחילה ונחליט דמשעה שגסס לא עבר ג' ימים מעל"ע ולא חיישינן אפי' באשת איש אבל במים שאין להם סוף הגם הרוב נטבעים נשאר מיעוט דיצולו וחיישינן דנשאר חי וכן אם יעידו עדים על שראו גסיסה יום אחד אמרינן הגם דרוב גוססים למיתה נשאר המיעוט לחיים ודוק

ומעתה צדקו דברי הב"ש ובית הלל דאם יש עדים שהיה גוסס ג' ימים מעל"ע ואח"כ עזבוהו הוא מותרת להנשא דרוב גוססים מתים בתוך ג' ימים ומיעוט נתרפאים וזה האיש שהיה גוסס ג' מעל"ע יצא מכלל רוב המתים וגם ממיעוט שנתרפאים א"כ נגלה שגסיסה שלו הוה התחלת מיתה וכל מי שמתו מוטל לפניו וכבר התחיל למות לא יקום עוד אלא ימות אחר ימים ומי שהתחיל למות וגם יוגמר מיתתו כבר נקרא מת משעה שמתחיל יציאת נפשו דספרי ממעט רק פרפר אבל יציאת הנפש נקרא מת הגם שיוגמר המיתה אחרי ימים דכתיב הנוגע במת וגו' אשר ימות וא"כ אשתו מותרת מיד ודוק

שוב מצאתי בבית מאיר סי' י"ז ס"ה שהשיג ג"כ על הבית שמואל כמו שהשיג השג"א וביאר כיון שרוב מתים בתוך ג' וזה היה גוסס ג' ימים מעל"ע יצא מרוב והוה מן המיעוט ויוכל להיות שנשאר ג"כ חי שלא מת כלל אפי' אחרי ימים יעו"ש ולפמ"ש יצא ג"כ מן המיעוט דאותן מיעוט דרכם להתרפאות בתוך ג' וזה שלא מת ולא נתרפא הוא אות שגסיסה שלו הוא התחלת מיתה וכל העומד למות בודאי כמת דמי דגבול אדם הוא חי ולא מי שהתחיל למות אשר יגמר מיתתו ממילא לאט לאט וכהן הנוגע בגוסס אחר שגסס ג' ימים מעל"ע הוא נוגע במת ולוקין עליו אבל בתוך ג' ימים הוא קרוב למות ומחלל ולא מטמא ועיין בנזיר דף מ"ג ובתוס' שם ועיין ביו"ד סי' ש"ג אבל אחר גסיסה ג' ימים הוה נוגע במת דכבר התחיל המיתה ונחשב כמת לכל דבר ודוק

וראיתי שנתקשה הב"מ שם אי בגוסס אחר ג' ימים מתירין את אשתו א"כ מאי הקשה תוס' ביבמות דף ק"כ ע"ב בד"ה למימרא איך ס"ד לומר דמתני' דאהלות טמוי לא מטמא הא מחיה לא חי הא תנן שם ג"כ גוסס ובגוסס מיעוטן חי ותי' בדוחק והקשה הנ"ל למה לא תירצו דאיירי בגוסס אחר ג' ימים הוא דלא יכול לחיות אלא מוכח דגוסס אחר ג' מעל"ע יוכל ג"כ לחיות יעו"ש ולפמ"ש נהפוך הוא דמשנה לא יוכל להיות בגוסס ג' ימים מעל"ע דא"כ יהיה אפי' מטמא ואין זוקק ליבום ואין פוטר מן היבום אלא ע"כ דאיירי בסתם גוסס שהוא בתוך ג' מעל"ע ודוק

וראי' דבכה"ג אשר יהיה ברור שיוגמר יציאת הנפש מעידים מלשון המשנה יבמות דף ק"ך אין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד וצלוב והחיה אוכלת בו שכתב רש"י בד"ה ואין מעידים וז"ל עד שיראו שתצא נפשו עכ"ל וקשה לי על המשנה למה לא כתב רבינו הקדוש אין מעידים אלא אחר שיצא נפשו דהיה משמע עד שראה שכבר נפרד נפשו ממנו אין מעידים אבל לשון אין מעידים עד שתצא נפשו לשון עתיד שלא יעידו עד שיראו דבר אשר הוא בירור שתצא נפשו בעתיד וצע"ג וגם מה הוסיף רש"י שכתב עד שיראו שתצא נפשו

ונ"ל דרמז רבינו שלא צריכים לראות שנפרד נפשו ממנו לגמרי ומונח כאבן דומם אשר אין חיות בו אלא משעה שמתחיל יציאת הנפש יוגמר דעכ"פ ידעינן שתצא נפשו בעתיד כיון שהתחיל יציאת הנפש יוגמר בעתיד ורק עד שיראו שתצא נפשו לא יעיד לן אבל אם ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו הגם שמשערין שיצא נפשו אבל עכ"פ הם לא ראו אפי' התחלת יציאת הנפש וזה שרמז רש"י שיראו שתצא נפשו אבל באומד דעת שמשערין שתצא נפשו על זה לא יעידון אבל בריאת עינים שתצא נפשו הוא מהני ומעידים וא"כ אם יבורר סימן אשר מעיד על יציאת הנפש הגם שלא ראו פירוד הנפש יכולין להעיד לכן לא כתב רבינו אין מעידים אלא אחר שיצא נפשו דאז היה במשמע עד שראו פירוד הנפש לגמרי לא יעידון ודוק

דוגמא מה דאמרו בגמ' השולה דג מן הספל של מים והניחו עד שיבש כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה דשוב אין יכול לחיות ועיין במג"א סי' שי"ו ס"ק טו"ב יעו"ש ואפי' אם עשה זה קודם שחשכה בשבת והיה הדג חי עוד שעה במ"ש אעפ"כ חייב דמשעה שיבש כסלע לא יוכל לחיות והוה נטילת הנשמה בשבת ומה שחי עוד לא נחשב לחיות דמשעה שמתחיל יציאת הנפש הוה החיות אשר בו כחיות זנב הלטאה כמובן וה"ה באדם משעה שמתחיל יציאת הנפש כבר הוא כמת לכל ענינים ודוק וראיתי בפרמ"ג בא"ח סי' שי"ו שכתב וז"ל ואם הניחו ביבשה ובא אחד והמית אותו קודם שיבש כסלע חייב לאחר שיבש כסלע צ"ע עכ"ל משמע הגם שלאחר שיבש כסלע ימות