מחנה חיים חושן משפט חלק ב רפא

כיון דחי מאה שנים ה"ה יחיה כפלים בשנים מרוב העולם וליתן הגט בחזקת שהוא קיים ע"ז חלקו דאין סברת איפלג איפלג פועל להקל אבל כאן פועל כיון דאיפלג בגסיסה ג' ימים איפלג דחיישינן דנתרפא ולהחמיר עליה דלו יהיה הוי ספק חי ספק מת אסורה לעלמא וא"כ נאמר שיש ספק עכ"פ אם מת בגסיסה הנ"ל אחר ג' ימים או איפלג ונשאר חי א"כ תצא היא מבעלה דהוה ספק דאורייתא שמא בעלה חי וצע"ג

ונ"ל לתרץ והוא דבשלומא אם רוב בני אדם מגיעים רק לגבורות שמונים שנה ואחר ימי גבורה מתים וזה האיש ראינו שחי עד מאה שנים והוא בריא אמרינן כשם שהפליג עד מאה יוכל להיות שחי מאה ושמונים דאוקמי' אותו על חזקת איפלג כשם שאיפלג משמונים עד מאה ה"ה שעומד בחזקת איפלג עוד רבות בשנים וה"ה בשראינו אדם גוסס הא מן הראוי' לאוקמי בחזקת גוסס ימים רבים דכל דבר אוקמי' אחזקה רק רוב עדיף מחזקה והלא רוב גוססים למיתה ועדיף הרוב גוססים למיתה ונאמר דמת משנאמר דגוסס עדיף מכח דאוקמי' אחזקה שהיה גוסס דהא יש כנגד חזקת גוסס רובא דרוב גוססים מתים לכן מחליטים שמת אבל אם היה גוסס ג' ימים מעל"ע יצא מרוב שרוב גוססים מתים בתוך ג' מעל"ע א"כ נשאר בחזקת גוסס כשם שהוחזק ג' ימים בגסיסה כך הוא עדיין גוסס דכל דבר אוקמי' אחזקה אם אין רוב מתנגד לחזקה ודוק

ונחזי אנן אי גוסס הרי הוא כמת או הרי הוא כחי פליגי אבות עולם עיין תוס' קידושין דף ע"ח ורשב"א בגיטין דף ע' הביא ג"כ פלוגתא הנ"ל ועי' בש"ע א"ע סי' קכ"א בב"י שם שהאריך והדבר פלא להבין

ואקדים חכז"ל ברכות דף ח' דרשו על פ' על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רנב"י אמר לעת מצא זו מיתה שנאמר למות תוצאות תניא נמי הכי תתק"ג מיני מיתה נברא בעולם שנאמר למות תוצאות בגימטריא הכי הוה קשה שבכולן אסכרא ניחא שבכולן נשיקה עכ"ל ועיין בתנחומא פ' מקץ וז"ל לעת מצא יתפלל על מיצוי הנפש דאר"י אין לך קשה מיציאת הנפש היאך יוצאה ר"י אמר כקפטורן יוצאה מתוך הושט כך הנפש יוצאה מן הגוף ר"ח אמר כצפורן מתוך הושט שמואל אמר כסולם הפוך כך הנשמה יוצאה מן הגוף ראה כמה קשה יציאת הנשמה עכ"ל ועיון עוד בכמה מקומות בגמרא ובמדרשים שונים בזה

היוצא מזה דיש כמה מיתות שונות ר"ל אשר מתחיל יציאת הנפש ולא נגמרה לפעמים רק אחר יום או יומים או שלשת ימים כי גוף המיתה ממשכת זמן זמנים טובא הגם שאדם עוד חי בכל זאת כבר התחיל המיתה וגם בודאי תגמור המיתה לאט לאט כי הוא מיתה אריכא וכפי קבלת חכז"ל יש תתק"ג גופי מיתות אשר נכללו בשם יציאת הנפש אשר על זה נאמר ולמות תוצאות אשר מרגע שמתחיל יציאת הנפש הפרידה מן הגוף הוה בכלל מיתה ויוכל להיות פירד יציאת הנפש בהמשכת כמה ימים ולילות עד שיגמר הפירוד והוצאת הנפש מהגוף שנוסע לגמרי כמובן

ובספרי פ' חקת על פסוק כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ד' טמא ונכרתה הנפש ההיא מישראל כתב בספרי וז"ל אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות מכאן אתה דן לשרץ מה מת חמור אינו מטמא עד שעה שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות או חלוף מה שרץ הקל הרי הוא מטמא כשהוא מפרפר מת החמור אינו דין שיטמא אפי' מפרפר ת"ל כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות שאין ת"ל אשר ימות ומה ת"ל אשר ימות מגיד אינו מטמא עד שעה שימות דנתי וחילפתי בטל החילוף זכיתי לדון כבתחילה מה מת חמור אין מטמא עד שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שעת שימות עכ"ל הפי' הוא כך דפרפר לא הוה אפי' התחלת מיתה דהוא רק אות שגודל הכאב והיסורים עד שיתגולל בעפר וימות עיין ביומא דף כ"ג דהאי תינוק שתקע חבירו סכין בלבו ובא אביו ואמר שהוא מפרפר והסכין לא נטמא ועיין בערוך ערך פרפר ועיין ברבה פתיחת איכה משל למלך שנטל המקל וחבט לבנו ופרפר ומת ועיין עוד ברבה על פ' לאמותם יאמרו איה דגן ויין בהתעטפם כחלל ברחובות עיר וז"ל הות איתתא אמרה לבעלה סב לך חד שירא או חד קדש וסק לשוקא אי משכחת כלום ואנן אכלין הוה סליק לשוקא וחמי דלא אשכח כלום והוה מפרפר ומאית והיא אמרה לבנה חמי מה עביד אביך סליק לשוקא וחמא אבוהו והוה מפרפר ומית עלוהי הה"ד בהתעטפם כחלל ברחובות עיר היינו בעלה ובנה הגדול בהשתפך נפשם אל חיק אמותם הוא ברא זעירא בעי למינק ולא משכח חלב ומפרפר ומית עכ"ל רמזו דפרפר הוא בא מכח רוב צער או מרוב מחסור או מרוב חבטא שיפרפרו כמו חלל אשר דוקר בחרב או בחנית ונעשה בו סימן טריפות שיוכל לחיות רק מרוב יסורים וצער יתגולל ויקרב מיתתו אבל אין הפרפר התחלת יציאת הנפש שנקרא מיתה רק דבר הבא מרוב יסורים וצער מרוב מכאובים שמרגיש החולשה בכל איבריו וגידיו עד שיתגולל בעפר וסופו להיות שימות ויצא נפשו ודרשו בספרי דהיה ס"ד לומר דפרפר יהיה נחשב כמת ת"ל הנוגע במת בנפש אדם אשר ימות שאין ת"ל אשר ימות אלא לגלות שלא יטמא עד שעה שימות שהתחיל המיתה עכ"פ שרי ליגע במת נפש אדם אשר ימשוך עכ"פ מיתתו הגם ימות בעתיד שיבוא למיתה בודאי אבל משעה שהתחיל המיתה ימות בסוף גמר מיתה אז הדין משעה שמתחיל המיתה הוא מטמא דכל דסופו למות הרי הוא כמת משעה שהתחיל המיתה ולכן כתיב אשר ימות האדם נוגע במת אשר ימות דמה מת כולה או מת פלגא עכ"פ הוה יציאת הנפש והרי הוא מת (ועיין רמב"ם פ"ט מה' רוצח ה"ט וז"ל כי ימצא חלל ולא חנוק ולא מפרפר עכ"ל ופלא על ר' צדוק יומא כ"ג שאמר על מי להביא עגלה ערופה והיה לגמ' לומר הא הוה מפרפר וצע"ג)

ולפ"ז מה דאמרי' פ"א דאהלות משנה ו' אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגויד ואפי' גוסס זוקק ליבום וכתב הברטנורא וז"ל דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות למידן הכתוב שאינו מטמא עד שימות עכ"ל הגם דרוב גוססין למיתה עיין גיטין דף כ"ח היינו מכח צרת החזה יבוא לידי מיתה אבל עכ"פ עדיין לא התחיל גוף המיתה דהא אם התחיל המיתה אי אפשר שיברא ויקום עוד על משענתו רק יוגמר מיתתו לאט לאט והא קחזינן דמיעוט גוססין יקומו וישובו לבריאתן ע"כ דגסיסה לא הוה אפי' התחלת מיתה והוה רק כפרפר ואדם אינו מטמא עד שתצא נפשו היינו התחלת המיתה וא"כ כיון דגסיסה לא הוה אפי' התחלת מיתה א"כ הגוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום ודוק.