מחנה חיים חושן משפט חלק ב רעז

שליחות כי החיוב מוטל עליו לעשות מצוה של עצמו וממילא אם המית הרודף חייב דלא הי' אפשר להיות שליח לאחרים כי הי' צריך לעשות בשביל עצמו ואין כאן שליחות ועיין חתם סופר ביו"ד סי' רצ"ה מה שחידש אדמ"ו ז"ל שחיוב תשלומין במילה והריגת שור נסקל יען דאי אפשר לעשות מתורת שליחות כי החיוב הוא עליו והבן

ובני הבח' נ"י תירץ זיל בתר טעמא דהנרדף הוא פחד על נפשו והבא להרגך השכם להרגו ולא צריך ליתן ללבו אם יוכל להציל עצמו באחד מאיבריו כי יחם לבבו על הרודף ולא חייבו התורה ליתן מתג ורסן אז כאשר חם לבו בקרבו אבל איש אחר שאר אין לו חמימות לבו לו יהי' שהוא שליח אין רשאי לשפוך דם נקי חנם עכ"ד ונכון

ואוסיף נופך על דברי בני נ"י דחכז"ל אמרו בברכות דף נ"ח וסנהדרין ע"ב הבא להרגך השכם להרגו עכ"ל וקשה מהכ"ת לא יהרוג מי שרוצה להרוג אותו אלא התורה אמרה הקדים עצמך להרגו בלי לחקור אם יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו רק יהרוג אותו וכל זה הבעל הבית אבל איש אחר דמרבינן מן הפסוקים עיין סנהדרין דף ע"ג שגם אחר מחויב להרגו אבל זה דווקא אם לא יכול להציל באחד מאבריו וק"ל

אך זה רבות בשנים אשר הי' דין של מ"ל פלא בעיני שיהי' הנרדף מותר להרוג את הרודף אפי' יכול להציל עצמו באחד מאיבריו הלא רש"י כתב בדף ע"ד בד"ה ויכול וז"ל הנרדף או הרואה להציל באחד מאיבריו ולא הציל אלא בנפשו נהרג עליו עכ"ל נגלה שגם הנרדף מחויב להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף וצע"ג (עיין רש"י סנהדרין דף מ"ט בד"ה רודף אחר חבירו מבואר דלא כמ"ל יעו"ש)

ואגב גררא אעתיק לך הערות מחדושי כי זה רבות בשנים כתבתי קונטרס גדול בזה ואעתיק רק איזה דברים קטנים משם בקיצר נמרץ

(א) הרמב"ם בפ"ז מהל' גניבה כ' שיש רשות להרוג ובהל' רוצח פ"א כתב חייב להרגו ואמרתי לתרץ דתוס' בסנהדרין דף ע"ג ד"ה אף רוצח הקשה הלא מוהוכה ילפינן ותירצו התם רשות אבל הכא חובה יעו"ש ודקדקתי דהיה להם לכתב דס"ד רשות קמ"ל חובה מדכתבו התם רשות משמע דגם במסקנא התם רשות והוא פלא ועוד קשה לי א"כ דקמ"ל הכא חובה דילפי' מפסוק וא"כ והוכה למה לי וצע"ג

ונלע"ד בשלומא במחתרת דהוא בא רק ליקח ממון רק התורה ירדה על סוף דעת הבריות שחושב אם יעמוד בעל הבית נגדו יהרגהו והתורה התירה את דמו והי' בס"ד שרק הבעל הבית מותר להרגו דהא כתיב והוכה דקאי על בעל לבית רק ילפי' מדלא כתיב והכהו משמע שגם אחר יכול להורגו וא"כ איש אחר דומיא דבעל הבית שיכול ליתן מתג ורסן לחמדת ממונו ולא צריך להרגו רק בוז יבוז לכספו וזהבו ולא ישפוך דם ה"ה איש אחר יוכל להרוג הבא במחתרת ואין מחויב להרגו כמו שבעל הבית עצמו אין מחויב להרגו להבא במחתרת אבל ברודף אחר חבירו להרגו אז בודאי אין רשות ביד הנרדף שיפקיר נפשו אם יוכל להציל עצמו מיד הרודף דהא יש מ"ע ושמרתם את נפשותיכם ואם יוכל להרוג את הרודף ולא הציל עצמו דמו בראשו ואלקים יבקש דמו מיד עצמו בעתיד דכתיב מיד כל חיה אדרשנו לנשמה ידרוש הקב"ה מי שאבד גופו וכן מי שלא הציל עצמו מיד הרודף הוא כמאבד עצמו לדעת ולכן גם כל איש הרואה מחויב להציל הנרדף מיד הרודף וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים במחתרת פסק רשות וברוצח פסק חובה וזה שרמזו תוס' שם רשות שגם למסקנא הוה רשות במחתרת וברוצח חוב מוטל עליו כנלענ"ד ברור בעזה"י ואחרי שנים ראיתי שכפת תמרים נתקשה בדברים ואחרי מחילת תורתו לא עמד בזה כי הדברים ברורים ויש לי בדברי מג"א שכ"ט ובתרה"ד פלפול ואין כאן מקומו

(ב) הרמב"ם פ"א מהל' רוצח בהל' י"א כתב וז"ל אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז אעפ"י שהשבת וע"ז עיקרי הדת אין ממיתן אותו עד שיעשה ויביאוהו לב"ד וידינוהו וימות עכ"ל ודבריו נפלאים בעיני הלא במתני' תנן המחלל שבת והעובד ע"ז משמע שרואה שחבירו הוא מחלל שבת ורוצה לחלל עוד או עובד ע"ז ורוצה לעבוד עוד אעפ"כ אין מצילין אותו בנפשו ובגמ' דף ע"ג שהביא שרשב"י סובר העובד ע"ז מצילין אותו בנפשו ורשב"א סובר המחלל שבת מצילין אותו בנפשו נקטו ג"כ העובד ע"ז והמחלל שבת אבל אם רוצה לחלל שבת או רוצה לעבוד ע"ז לא איירי וא"כ למה שינה הרמב"ם וכתב שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז והוא פלא בעיני כאשר אבאר בעזה"י

ואקדים דראיתי למ"ל פכ"ד מהל' שבת הל' ז' נסתפק מי שרודף אחרי ערוה בשבת מהו שיחלל אחר שבת להרגו להאי רודף דהא דמותר להרוג למי שרודף אחרי ערוה הוא מחלק עונשין ואפשר שלא נחלל שבת לעונש כמו שפסק הרמב"ם שהב"ד אין רשאין לענוש בשבת מי שחייב מיתה וכתב וז"ל וכי תימא דלא חשוב חלול שבת משום דמקלקל בחבורה הא ליתא שהרי כתבו תוס' סנהדרין דף נ"ה ד"ה אין רציחה דוחה שבת דהרציחה חשוב תיקון משום דיש לו כפרה וה"נ חשיב תקון כיון שמצילו מן העבירה וכ"כ התוס' בפ' בן סורר דף ע"ג ד"ה חד למעוטי ע"ז יעו"ש עכ"ל

ונ"ל דיש לחקור דתוס' בסנהדרין דף ל"ה ד"ה אין רציחה כתבו וז"ל אפי' מקלקל בחבורה פטור הכא חשוב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל הכוונה מי שעבר עבירה ונגמר דינו בב"ד להמית אז מיתתו ע"י ב"ד מכפר לו על עונותיו אשר עשה ועיין רמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין הל' א' יעו"ש א"כ הוה המיתה תיקון דהא המיתה מתקן גברא מה לי תיקון גברא או תיקון כלי עיין שבת דף ק"ה גבי מילה מה לי תיקון גברא או תיקון כלי אבל מי שרודף אחרי עריות אשר מבקש לעשות עבירה ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שטוב לו שימות טרם שיעבור ויהי' רע לשמים וגם רע לבריות שפוגם גם אותה א"כ אם הרואה ימית אותו א"כ לא חטא ולא צריך כפרה והוה מיתתו רק מקלקל בחבורה דעדיין לא חטא רק רחמנא הפקיר נפשו שימות זכאי ואין ההורגו מחלל שבת דמקלקל בחבורה פטור ודוק

אמנם בוודאי מי שכבר התחיל לחלל שבת או התחיל ם לעבוד ע"ז ועומד במרדו וחפץ לחלל עוד שבת או לעבוד עוד ע"ז בהמשכה ואילך למשל בשבת התחיל לארוג וחפץ לארוג אמה על אמה או זבח לע"ז וחפץ גם לזרוק ולהקטיר אז בודאי מי שממית אותו שלא יחלל שבת ויעבוד ע"ז עוד הוא מתקן גברא אם הדין הוא שמותר להרוג מחלל שבת ועובד ע"ז דהא התורה עשה כל אחד