מחנה חיים חושן משפט חלק ב רעו

יכוף עצמו להשאיל לעשות כדין וא"כ עכ"פ מחויבים כל הציבור לשלם ההיזק היינו שכר תיקון וגם הוא בתוכם ליתן חלק לזה שגם הוא נהנה ומגיע גם לו חלק כמו שארי בעלי בתים ורוח חכמה בו שחפץ לשלם חלקו וזה ברור בעזה"י

ולכאורה יש להשיב בשלומא אם משאיל ספריו צריכים לשלם לו ההיזק יען דבשעה שהם לומדים אין הוא לומד אבל בס"ת דהיחיד לא יכול לקרוא בו ביחיד דקריאת ס"ת רק בציבור א"כ הוא נהנה מספרו כל השנים ששמע קריאת התורה בה וגם הם נהנים א"כ הוה זה נהנה וזה לא חסר ולא צריכין לשלם לו עיון רמ"א סימן רס"ד סעיף ד' במי שהציל ספריו וספרי חבירו ודוק

אמנם זה אינו דמבואר שם ברמ"א בסוף וז"ל וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יכול לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו עכ"ל ומבואר בנתיבות שם ס"ק ז' דדווקא כשמצילו מן ההיזק פטור אבל כשמשביח דבר ונהנה ממנו חייב לשלם כמבואר בר"ן פרק שני דייני גזירות יעו"ש ועיין בש"ע ח"מ סי' רמ"ו ברמ"א סעיף י"ז ועיין בש"ך שם ובקצ"ח שם הסביר בטוב טעם ודעת אשר שבח דבריו הנתיבות דאם נהנה חייב הגם שהיה יכול להתענות דעכ"פ נהנה מאכילה רק בתרומה דהוה ממון שאין לו תובעים פעור חוץ אם נשאר הריוח עדיין בביתו דפח"ח ואם כן בנידן דידן דהיה חיוב על כל בני הישוב להיות להם ס"ת והיה נהנים מס"ת הגם שמצות לאו להנות נתנו אבל עכ"פ הי' הפעולה חיוב עליהם להיות להם ס"ת לקרות בו והיחיד נתן ס"ת שלו ומחויבים הם אפי' לשלם אם יתבע היחיד שכר תשלומין אשר רגילים בני ישוב לשלם בעד ס"ת בכל שנה ושנה דהוה כאלו אמר דר עמי בבית דקם למיגר וגברא עביד למיגר ולכל הפחות צריכים לשלם ההפסד כאשר פסק תשובת הרא"ש כנלע"ד ברור בעזה"י (ועיין בח"מ סי' קע"ח)

ואין להשיב דנימא בשלומא באכול עמי או דר עמי לא אמרי' דמחל ונתן בתורת מתנה אבל בס"ת אמרי' בודאי היה ניחא ליה ליעבד מצוה בממונו כיון דנתן הס"ת מדעתו לקרוא בו בציבור זה אינו דנהפוך הוא דא"כ יכלה קרנו ולא יהיה לו אח"כ ס"ת כשר לקרוא בו ובודאי לא מחל להם שלא יתקנו הס"ת אם יופסל ויעיין דבר מתוק באדמ"ו חת"ס ז"ל בא"ח סי' ב' בשם השיטה מקובצת מתוק מאוד כלל גדול שבני ישוב מחויבים עפ"י הדין לתקן הס"ת אפי' אם יסע למקום אחר כנלע"ד בעזה"י

ואשר שאלת אודות מי שמת לו אשתו בשנת ג' לנשואיו ונשאר בת ואחר איזה חדשים מת גם הבת וחמיו נתמסכן כעת ותובע משום תם לריק כוחו חלק מנדן ונכסיו שנתן לבתו בשעת נשואין וחקרת הגם שתקנת שום לא היה אם נשאר זרע אבל עכ"פ מצד ועשית את הישר ואת הטוב כיון דנשאר סברת ותם לריק כוחכם ר"ל א"כ הגם שבעל יורש את אשתו יצרך לפשר עמו זה דבריך בקיצור ולדבריך נפלאת מדוע לא תקנו חכמי דורות תקנתם גם בנידן שאלתך

דע דאיש הזה אם לא יזכה מכח ירושת הבעל וגם לו יהיה שאין הבעל יורש אשתו כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן עכ"פ ברגע שמתה אשתו אז היתה הבת קטנה יורשת דאורייתא דכתיב והעברתם את נחלתו לבתו וה"ה באשה שמתה ויש לה בת היא היורש דאורייתא ולא האב של האשה המתה עיין כל זה בב"ב וברמב"ם וש"ע הל' נחלות וא"כ אי אין הבעל יורש אפי' מדרבנן הות הבת היורש דאורייתא ועכשיו שמתה יורש אותה אביה בכלל גדול כל המנחיל נוחל אם מת בן או בת ולא הניח זרע אז האב של המת היורש דאורייתא וא"כ נוחל האב את בתו הקטנה שמתה ולא אבי אמה של הבת שמתה וא"כ כאן בכל אופן הבעל ויורש או מכח ירושת הבעל ואפי' אם לא היה בעולם דין ירושת הבעל נפלו הנכסים לבת הקטנה ועכשיו שמתה יורש אותה אביה מדאורייתא ואיך יש לחקור כאן על ותם לריק ר"ל א"כ עפ"י דין אין כאן תביעה אפי' על פרוטה אחת ודוק

בכל זאת תשלח אחרי האיש העשיר שירחם על חמיו אשר מידו ובגללו עשה את כל הכבוד הזה עושר ונכסים ואין לך מצות צדקה גדולה מזה אם יגמול עמו חסד דחייב אדם גם בכבוד מי שהיה חמיו והוא מוקדם לצדקה וד' ישלם לו דברי הטרוד הדש"ת. סימן כח שפעת נעימות ד' עלי ראש גבר הגדול בתורה ויראה חריף ובקי כבוד אחי הרב ר' זוסמן סופר נ"י ולכל מרבית ביתו יאמר שלום אב"ד דק"ק האלאש יע"א

ראיתי במכתבך אל בני הבח' החרוץ יעקב שלום נ"י שהשגת על סברא שחדשתי מאז על קו' שלך למה נחלל אנחנו שבת כדי ליתן לחולה בשר כשר ולא יצרך לאכול נבילות הלא בסי' ש"ו פסקי' דהאב לא יחלל שבת בעבור בתו דלא אמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו וחדשתי דכל העושה בשביל חולה מלאכה הוא רק שליח של החולה וכאן לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה דנהפוך הוא הלא החולה מותר לחלל שבת בעבור עצמו דכתיב וחי בהם א"כ אם השליח יהי' כמשלח אין כאן עבירה ואם לא יהי' השליח כמשלח אז יש עבירה באופן זה בודאי אמרי' דיש שליחות ולא יהי' דבר עבירה בעולם כאשר מבואר בספרי מ"ח ח"ר סי' ק"ב בד"ה ועתה וכעת השגת בקו' מושכלת כפי מבואר במ"ל בפ"ח מהל' חובל ומזיק דנרדף יכול להמית הרודף הגם שיכול להציל עצמו באחד מאבריו של הרודף וא"כ למה איש אחר אשר הי' יכול להציל את הנרדף באחד מאיבריו והרג הרודף חייב כמבואר ברמב"ם פ"א מהל' רוצח נימא שהוא שליח של הנרדף דהא זכות לו ואז לא עשה עבירה דשליח של אדם כמותו ויהי' פטור וצע"ג

אהובי אחי נ"י שתי תשובות בדבר (א) עיין רא"ש בסוגיא דתופס לבע"ח דין דמלוה יכול לתפוס הגם שבתפיסתו מחייב לאחרים אבל שליח לא יכול לעשות יען דשליח מחייב אחרים בזה שנעשה שליח שיבוא ע"י שליחותו חוב לאחרים ועיין בפנ"י וה"ה כאן איך יהי' הבא להציל שליח של הנרדף הלא הוא עושה בשליחות חוב להרודף הגם דהנרדף יוכל להרוג את הרודף הגם שיכול להציל עצמו ע"י באחד מאיבריו של הרודף כיון שאיש אחר לא רשאי להמית אותו אם יכול להציל הנרדף ע"י אחד מאיבריו א"כ לא יוכל איש אחר להיות שליח של הנרדף לחייב הרודף ודוק (ועיין בדג"מ ח"מ סי' קפ"ב). (ב) כיון דילפי' מקרא לא תעמוד על דם רעך שיש מצוה על כל איש ואיש מישראל להציל הנרדף מיד הרודף א"כ בא חיוב הצלה עליו כמו מצות הנחת תפילין א"כ אי אפשר לעשות ההצלה בתורת