מחנה חיים חושן משפט חלק ב רל

דאינו חל שבועתו ואם נשבע שלא לאכול נבילות חל השבועה אלא ודאי אפי' נשבע שלא לאכול נבילות ג"כ אינו חל שבועתו יעו"ש

ולפ"ז אני אומר ה"ה לחכמים דפליגא על ריב"ב וסברו בנשבע לקיים את המצוה אין חייב קרבן שבועה רק דחל לענין בל יחל דברו עיין ר"ן נדרים דף ח' בד"ה והלא יעו"ש זה דווקא לקיים המצות עשה אבל אם נשבע שלא לעשות עבירה אינו חל אפי' לבל יחל דהא קרא נשבעתי ואקיימה היינו שנשבע לקיים עשה ולא שנשבע לעבור הלאו כשם שחדשו תוס' לריב"ב לענין קרבן כך הוא לרבנן לענין בל יחל ודוק

אך א"כ אפוא קשה מנ"ל לשבוע שבועה שלא לעבור עבירות דלולא דילפי' מפסוק נשבעתי ואקיימה לא היה ראוי' אפי' לשבוע שבועה לקיים מצוה הגם אם נשבע ועבר איכא בל יחל וא"כ מנ"ל לשבוע שלא לעבור עבירה דשם אינו חל אפי' על בל יחל ומהכ"ת להתיר שבועה על חנם אשר אין לה כח שבועה והוה כשבועה לבטלה ח"ו וצע"ג

אמנם לק"מ דהדבר מפורש דמותר לשבוע שבועה שלא לעבור עבירה במדרש רבה פ' וישב וז"ל רב הונא בשם ר' חמי אמר לא שבק קרא כלום חטאתי לד' אין כתיב כאן אלא לאלקים לאלקים אינו עושה את הדבר הרע הזה עכ"ל וכתב שם במתנות כהונה וז"ל לאלקים אינו נשבע ליצרו ואמר בשבועת אלקים אנכי נשבע שאינו עושה עוד שם וז"ל לאלקים השבועות שבמקרא ובתלמוד מצינו בלשון אלקי ואלקים על שהוא לשון דין ודיין לפרוע ובספרי קבלה מצינו ביה טעמיה לשבח ומי שיש לו חיך יבא ויטעם עכ"ל הרי מצינו מפורש שנשבע שבועה שלא לעבור עבירה שאמר יוסף לאלקים שהוא שבועה וביתר שאת מבואר במדרש רבה רות פ' ה' וז"ל אמר ר' יוסי ג' הן שבא יצרן ותוקפן ונזדרזו עליו כל אחד וא' בשבועה ואלו הן יוסף דוד ובעז יוסף דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ר' חינא בשם ר"א כלום קריא חסר וחטאתי לאלקים וחטאתי לד' אין כתיב כאן אלא וחטאתי לאלקים אם חטאתי אני עושה לאלקים ולא אלקים עושה הרע הגדולה הזאת דוד מנין שנאמר ויאמר דוד חי ד' כי אם ד' יגפנו למי נשבע ר"א ור"ש בן ר"א אומר ליצרו נשבע ורשב"נ אמר לאבישי בן צרוי' נשבע אמר לו חי ד' אם תגע בו שאנכי מערבב דמך עם דמו בועז מנין שנאמר חי ד' שכבי עד בוקר ר"י אומר כל אותו הלילה הי' יצרו מקטרגו ואומר את פנוי ומבקש אשה והיא פנוי' ומבקשת איש עמוד ובעלה ותהי' לך לאשה ונשבע ליצרו ואמר חי ד' שאיני נוגע בה עכ"ל ועיין ילקוט שמואל א' סי' קל"ז בשם ספרי על פסוק חי ד' וז"ל מכאן הי' ר' יאשי' אומר צריך אדם להשביע את יצרו שכך אתה מוצא בכל הצדיקים שמשביעים את יצרם באברהם הרי הוא אומר הרמותי ידי לד' ובבועז הוא אומר חי ד' שכבי עד בוקר בדוד הוא אומר חי ד' לולא פני יהושפט אני נושא אם מביט עליך ואם אראך עכ"ל הרי מפורש יוצא דצדיקים מזדרזים עצמם לשבע כנגד היצה"ר אם חפץ להטות אותם מדרך אשר נצטוו על דבר זה שלא לעשות ביוסף דהיתה אשת פוטיפר בן נח מצווה על אשת חבירו דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו ואם בא עליה כדרכה עיין רמב"ם הל' מלכים פ"ט הל' ה' והל' ו' א"כ נשבע יוסף שלא לעבור עריות אשר נצטווה בה אפי' בן נח וגם אי נאמר דישראל לא חייב מיתה על אשת גוי עיין רמב"ם פ"ח מהל' מלכים דאין אישות לגוי יעו"ש בהלכה ג' בכל זאת יש איסור עיין בלח"מ שם עיין ספר יראים סי' רי"ד דאם בעל גוי לשם אישות אסורה לישראל כאשת ישראל דכתיב והוא בעולת בעל עכ"ל ובמקו"א הארכתי אם מרוצית למעול מעל באשה המרידה היא הגירושין עיין רמב"ם הל' מלכים מהו הגירושין בב"נ ובשבויה דבועל אותה בע"כ אז צריך היתר מפורש ואין כאן מקומו להאריך עכ"פ הי' ביוסף אפי' נאמר האבות כדין ישראל הי' שבועה על איסור ודוק ובפרט דכבר העיר הטו"א בחגיגה דף ג' הגם דיצאו אבות מכלל בן נח לכלל ישראל לא באו עיין בדבריו בד"ה תחלה לגרים וא"כ נשבע לזרז כנגד יצרו על דבר שיש בו איסור מיתה אעפ"כ זירז עצמו בשבועה וכן בדוד הגם שהי' מותר לדוד להרגו כמבואר בילקוט שמואל א' על פסוק ישמע נא אדוני שדוד אמר לשמואל שהיה מותר להרגו דמשה אמר אם במחתרת ימצא הגנב וכן הוא אומר לא תעמוד על דם רעך אר"י אם בא אדם עליך ויכולת לו לא תעמוד לא תאמר אתחייב אני בדמו לא תמלך הרגהו מיד יעו"ש בכל זאת אפשר ידע דוד דיכול להציל עצמו באחד מאיבריו והגם אי אמרי' כחקירת מ"ל פ"ח מהל' חובל ומזיק דהנרדף לא צריך לדקדק דהוא בהול על נפשו אבל אחר הבא להציל צריך להתרות בו ברודף וגם צריך להסתכל אם יכול להציל באחד מאיבריו ולכן נשבע דוד אם אבישי יגע בשאול יערב דמו בדם שאול כי הוא איש אחר וצריך להתרות בו וגם לראות אם יכול להציל בא' מאבריו וא"כ הוה שבועת דוד לזרז ליצרו שלא יתן לאבישי לשפוך דמי שאול שלא כדת כי מי שלח ידו במשיח ד' ונקה וכן בועז נשבע הגם שהוא פנוי והיא פנוי' בכל זאת יש גואל קרוב ממנו עיין רמב"ן בתורה ביהודה ותמר כלתו וגם יעבור ביאת פנוי' בלי קידושין וגם אעפ"י שכבר הוקבע הלכה מואב ולא מואבית בכל זאת צריך פרסום מתחילה עיין במדרש על פ' ויקח בועז עשרה אנשים יעו"ש הוה ג"כ נשבע לזרז כנגד עבירה וכן באברהם אבינו שלחם מלחמות חוץ לטבע מעפר נעשה רמחים ומקש חנותים והיה מעשה ניסים ואסור להנות ממנו עיין תענית דף י"ז ודף כ"ה ועיין בט"א שם שהכריע שדווקא לאותו האיש אשר נעשה הנס בעבורו אסור להנות אבל לשאר אנשים מותר יעו"ש לכן נשבע אברהם לזרז עצמו כנגד היצה"ר אשר פיתה אותו להנות בקנין מלחמה ועשה שבועה שלא להנות אבל אחרים הנערים והיושבים על הכלים יכולים להנות על כן יטלו חלקם וכן אלישע אשר צריך זירז דאסור להסתכל פני רשע היודע רבונו ומורד בו והגם להגיד זאת למלך עצמו שלולא פני יהושפט לא ראה עליו ולא הביט בו ולהוכיח על פניו רשעו ופשעו הוא דבר קשה אעפ"כ זירז עצמו ונשבע בד' להודיע שאסור להחניף פני ישראל פוקר והבן

היוצא דבכל הדברים הנזכרים ללמוד להיות נשבע כנגד היצה"ר הוא במקום שצריך זירז כנגד היצה"ר המסית לעשות שלא כדין ושלא כדת ולו יהי' שלא הי' בכל אלה לאו אשר נוכל לאמור כבר מושבע ועומד בהר סיני בלאו מפורש שיש עליו מלקות עכ"פ אנו למדין שראוי' לצדיקים לזרז עצמן בשבועה כנגד היצה"ר ודוק

ולפי"ז הלא הר"ן ביאר דלענין בל יחל הוא סברה דחל אם נשבע לקיים את המצוה רק רב גידל השמיע שראוי' לכשירים לזרז עצמן לקיים המצות יעו"ש בר"ן נדרים דף ח' ולמידן ג"כ דראוי' לזרז בשבועה שלא לעבור עבירה דהא