מחנה חיים חושן משפט חלק ב רטז

אוסרתה על כ"ע כהקדש וכלל גדול כי יקח איש אשה כתיב שהיא קנינו ומהכ"ת לא תצרך לישבע להכחיש את העד שלא קנה אותה ואין לתובע בה קנין כסף וצע"ג

ואין לומר דאמרי' מגו דחשודה על איסור אשת איש חשודה על השבועה דממנ"פ אם אנו חושדין אותה שידעה שנתקדשה לזה וכפרה בו שהיא רוצית להנשא לאיש אחר ולא חששה על איסור אישות מכ"ש שלא תיחוש על איסור שבועה וק"ו הוא מה איסור אישות שהוא איסור עולם אשר תעבור בכל בעילה ובעילה לא חששה מכ"ש שלא תיחוש על איסור שבועה שהוא פ"א ועוד ק"ו אם לא חששה על איסור מיתה שאיסור אשת איש בחנק מכ"ש שלא תיחש על איסור שבועה שהוא רק לאו עיין ברא"ש סוף נדרים דאיסור עולם חמור לה ועיין ר"ן סוף יומא דלעבור י' פעמים עבירות לאו הוה כמו פ"א איסור סקילה וא"כ כאן דיש תרתי איסור עונם ואיסור מיתה ואעפ"כ אנו נחשד אותה א"כ מה בצע אם נחייב אותה שבועה מגו דחשיד אהא חשיד אהא הלא עיין בב"מ דף ו' דחקרו אפי' בממון דנימא מגו דחשוד אממונא יהי' חשוד על השבועה רק שם תלי' דלמא מלוה ישנה יש עליו או שבועה חמורה בעיניו מגזל ממון יעו"ש בתוס' וראשונים וכל זה לא שייך כאן אם נחשוד אנו אותה שמשקרת א"כ מגו דחשודה על איסור אשת איש חשודה גם על שבועת שקר על כן לא תשבע עפ"י ע"א

אחר העיון זה אינו דגם כאן יש להשביע אותה דחיישי' דלמא היא מכחשת אותו מכח דסברה שיש מקום לתלות להקל דלמא מלוה ישנה יש לה עליו וחשבה שהוציאה מידו ע"י שתטעה אותו בקדושין ולא הי' בלבה להתקדש לו ותאמין שדברים שבלב הוה דברים מה שהי' בדעתה שנא להתקדש לו ועוד דלמא יש ספק אצלה אם הקדושין הי' כדי שווי' אשר הבטיח לה או שמא זרק אותם והי' ספק קרוב לה ספק קרוב לו או יען שהי' שם גם איזה קרוב או שמא הי' בלבה שהוא עשיר או שהוא כהן או האמינה שהוא בחור ונודע שהוא אלמן וכדומה דמקילה בלבה מחמת ספק או מחמת מחשבת דעתה אשר מקיל אדם מכח ספק (עיין ר"י שלא ימצא אשתו ספק נדה) ובכל זאת אם תצרך להכחיש העד אשר מעיד שהי' קידושין והיא מכחישו שלא הי' קידושין תפרוש ולא תשבע לשקר ותהי' נצלת משני איסורין עיין בתוס' בב"מ בשם ר"י חסיד יעו"ש וא"כ קשה למה לא יהי' ע"א מחייב שבועה שתשבע להכחישו ומה התם דהוא לוה בבירור ותלינן שרוצה לעכב משום מלוה ישנה שיש עליו מכ"ש כאן דיש לחוש שמכחשת שסברה שלא התחילו הקדושין ונשארת בחזקת פנוי' וצע"ג

ועלה בדעתו לתרץ בעזה"י בסברה דע"א מחייב שבועה אם לא צריך עדותו להויית עיקר הדבר כגון בממון שאומר שהפקיד אצלו או שהלוה לו וכדומה דאם הנתבע מודה לא צריך להעד כלל דכיון דהלוה לו או שהפקיד אצלו וכדומה חייב הנתבע א"כ אין ראית העד פעל על החיוב דאמיתות הדבר עצמו הוא מחייבו רק יען שכפר בא העד לאמת אמיתות הדבר א"כ העד אינו קם רק לשבועה ואמרה התורה שע"א קם לשבועה אם הקמתו הוא לשבועה אבל בע"א על קידושין דאם נעשה קידושין בלא עד לא מהני הקדושין כלל אפי' אם אמת המעשה דהא חייב לאחרינא ועיין רמב"ם ה' קדושין א"כ אם הדין דמהני קדושין בע"א היינו ראית מעשה הקדושין פעל להיות קדושין וקם העד להעיד עדות כמו אם שנים עדים יעידו עדות א"כ מאין יבוא חיוב שבועה על פיו כשם שאין בעדות שני עדים חיוב לשבועה כן אם ע"א בא בכח עדות שפועל על הויות הדבר הוא בא להעיד ולא לחייב שבועה והא דע"א קם לשבועה הוא אם לא יבוא גם להיות עד על הוית הדבר רק בא לאמיתיות הדבר ודוק בעזה"י

ונראה להבין בזה מה דאמרי' בשבועות דף מ' בטענו מלוה והודאת ע"א אפי' בפרוטה חייב מ"ט דכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת אינו קם אבל קם הוא לשבועה ותני' כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון ע"א מחייב שבועה ולכאורה כיון דילפי' ליה מקרא למה הוסיף עוד דתני' הכי אין די בלימוד הקרא וצע"ג

ולפמ"ש דמקרא הו"א דע"א לא יקום לכל עון ולכל חטאת היינו עונשין אבל קם עכ"פ לשבועה שמחייב שבועה עכ"פ אפי' באיסור עון וחטאת רק מברייתא ילפי' אם שנים מחייבים ממון ע"א מחויב שבועה כשם ששנים קמים לחיוב ממון קם ע"א לחיוב שבועה עיין שם רש"י שפירש שנים הי' מחייבים אותו לפרוע דעל הויות החיוב לא צריכים העדים כך ע"א מחייבו שבועה היינו שאין עדותו על הויות הדבר רק קם לחיובו שבועה אבל אם השנים באים להויות הדבר אין ע"א הבא להויות הדבר מחייב שבועה ולא נעלם ממני דמרומז כאן הדין הנזכר בש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק מ"ז דאם ע"י שנים הי' נצרוך עוד שבועה מהתובע אין ע"א מחייבו שבועה ועיין בסי' פ"ז ס"ק נ' ועיין בטור שם ובש"ע סי' צ"ג יעו"ש בכל זאת נ"ל מדהביא הברייתא על הקרא משמע שצריך הע"א לבוא רק על השבועה ודוק

הן אמת דהערותי במקו"א דדווקא אם העד בא על עיקר תביעת ממון בלי שנסתעף הממון מאיסור כגון בזונה שתבעה אתננה או באחד שתובע ריבית ועיין ברמ"א ח"מ סי' פ"ז סעיף כ"ה ועיין ברמ"א א"ע סי' קע"ז ובב"מ שם וזה שדייקו אם שנים מחייבין ממון אז ע"א מחייבו שבועה אבל מקרא הי' ס"ד אפי' אם שנים מחייבין אותו ממונו מתוך איסור אחד מחייב שבועה אבל העיקר כמ"ש בתומים דהבדל זה הוא על שבועת היסת אבל שבועת התורה ושבועת המשנה גם בכה"ג ע"א מחייב יעו"ש דבריו מתוקים ועיין בש"ך יו"ד סי' קס"ט ועיין בש"ך ח"מ סי' פי"ז שהקשה מסוטה דמשביעין אותה והתומים תירץ דשאני התם אע"ג דיצרה תקפה בתאות זנות בכל זאת לא תשבע לשקר יעו"ש ואני אמרתי דשאני סוטה דאפשר שהסתירה שלא לזנות ונאנסה מבועל דנחשבת לזונה דתחילתה בפשיעה עיין במרדכי הובא בא"ע בהל' סוטה או דלא ידעה שהעראה ג"כ נחשב לזנות וכדומה על כן משביעין אותה אבל אם היא מזיד על עבירה מהכ"ת שנחייבו שבועה הלא מושבע ועומד הוא ועיין בט"ז הל' שחיטה אפי' נשבע ששחט יפה לא מהני ואין כאן מקומו להאריך הגם שמצינו שהשביעו לכה"ג שלא ישנה העבודה ודוק ובזה הי' כאן לחקור דלכן לא צריכה לישבע להכחיש העד שאומר שנתקדשה דהעיקר הוא איסור אם היא נאסרת על כל עולם כהקדש עיין ר"ן נדרים דף ל' רק מסתעף אם היא קנינו שיוכל לבעול אותה בלי תשלומין וכיון שהשורש הוא איסור אין ע"א מחייב שבועה ודוק

אך נחקור אם הע"א אומר בפני ובפני עוד ע"א נתקדשת לו רק העד השני אין כאן אם כן קשה מהכ"ת דלא תשבע להכחיש העד המעיד שנתן לה הטבעת לקדושין והיא מכחשת הקידושין א"כ יש עד שיש לו לתבוע ממונו ממנה ומהכ"ת שלא תצרך לישבע כנגד העד על האיסור שבה