מחנה חיים חושן משפט חלק ב ריד

קנוניא והובא בש"ע חו"מ סי' מ"ז סעיף א' ודוק וכן יעיי' בסי' צ"ג סעיף י"ד ברמ"א ובסי' ע"ז סעיף ה' ובש"ך שם ועיין בסי' ל"ז סעיף ו' אם א' משותפין טוען דבר שהוא חוב לו ולחבירו ועיין באורים שם

סוף דבר הכל נשמע תבנא לדינא שאשה אשת המת אינה נאמנת הגם שמפסדת ג"כ לעצמה בכ"ז בדבר שבממון צריך עדות גמור ובפרט בנידון דידן להוציא מיד היורשים מעות מזומנים תחת השטר אשר נמצא כתוב על שם בעלה ודוק ולא יתחמץ לבבו הגם שנוגע לממון רב כי כן יסד המלך העולם ואם האם הבת רוצית לחזור גם מחלקה יעיין בסמ"ע ובאורים סי' מ"ז ויבין הדבר לאשורו והבן

ואיידי אמרתי להעתיק לו פרפרת אחת מחי' בסוגיא דע"א נאמן באיסורין ראיתי בהפלאה שנתקשה בשני קו' עצומות (א) למה אמרי' לא יקום ע"א לכל עון ולחטאת הא גם בשני עדים אינם יכולים לחייב אם הבעלים אומרים אינם יודעים לטעמא דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים ע"ש (ב) דלמה אמרי' דפסוק או הודע אליו חטאתו איירי בע"א ושתק דשתיקה כהודאה דלמא דוקא בב' עדים גילה קרא ולא בע"א כמו לרבא דצריך דוקא להאמינו כב' עדים ע"ש מה שתי'

ולענ"ד לתרץ דבאמת יש לידון בקרבן עפ"י העדים על ב' דברים (א) אם מחויב בע"כ להביא קרבן עפ"י דברי העדים (ב) הגם אם העדים אינם נאמנים עכ"פ אם הבעלים אומרים שרצונם להקריב קרבן עפ"י העדים הגם שהם לא ידעו אם האמת אתם ובזה יש חילוק בין ע"א לב' עדים דבב' עדים הגם שבעלים אומרים אין אנו יודעין האמת ואינם מחוייבים להקריב קרבן בע"כ אבל אם ירצו יכולים לסמוך על ב' עדים אבל בע"א הגם אם ירצו הבעלים אינם יכולים לסמוך על ע"א וזה פי' הקרא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת שא"א בעולם שיקום בדיבורו אם הבעלים אינם יודעים שמחוייבים קרבן אבל בב' עדים יש התקיימות אם הבעלים רוצים להביא קרבן על פיהם ול"ק קו' הראשונה ולפ"ז מיושב קו' ב' דכתוב או הודע אליו חטאתו והביא אשמו אבל אם לא נודע לו א"א שיקריב כגון באינו יודע לשי' ר"ת וזה דוקא בע"א אז צריך דוקא בשתיקה כהודאה אבל בלא"ה כגון באינו יודע אז אין יכול להקריב קרבן דמיעוט מקרא לא יקום ע"א באיש וצריך דוקא או הודע אליו בשתיקה כהודאה אבל בב' עדים דאפשר להקריב קרבן בלי ידיעתו כגון באינו יודעים אם ירצה להקריב עפ"י דברי עדים וע"כ דקאי בע"א בשתיקה זה נלע"ד נכון מאוד. סימן ז רב שלומים ורב ברכות על איש האברך העוסק במלאכת מחשבת תורת ד' תמימה מורג חרוץ בעל פיפיות כמה"ו ר' מנחם מענדל שטערן נ"י בק"ק טארנאוו גאליציען

מכתבו קבלתי בהתעוררות שנית להשיבו ואני עמל ת"ל בלמעלה מן השמש הנצרך לשעה רק מכותלי מכתבו ניכר שלומד תורה באף והיא שעמדה לו כחז"ל "אף חכמתי עמדה לי" על כן אשלח לו דבר ת"ל כיד ד' הטובה עלי

שאלה ראובן תובע משמעון נ' זהובים בב"ד והביא ע"א אשר העיד ששמעון חייב לו אבל שמעון כופר ופסקו הב"ד ששמעון צריך לשבוע כנגד העד וכן עשה שנשבע ואחרי ימים בא לוי ותובע משמעון נ' זהובים והביא ג"כ אותו העד אשר הביא ראובן ושמעון כופר הכל והי' מן הדין ששמעון צריך לשבוע כנגד העד אך יש ספק אם יש בכח עד הנ"ל לזקק לשמעון לשבועה דממנ"פ א' מהם שקרן או שמעון הנתבע מראובן מתחילה נשבע לשקר ממילא הוא פסול עכשיו להשבע כנגד העד הנ"ל אשר הביא אותו לוי ואם שמעון נשבע אז באמת א"כ העיד העד אז בשקר ואיך יהי' זוקק עכשיו לשמעון לשבועה הלא הוא פסול לעדות ואיך לדונא להאי דינא עכ"ה

תשובה דבר נאה חקר מעלתו נ"י וד' יאיר עיני בתורתו לברר דבר ולא חצי דבר ולא אכשל בדבר הלכה ח"ו

הנה עלה בדעתו סברה בעזה"י דהלא מבואר דדווקא אם עבר עבירה שיש בו מלקות נפסל העד לעדות אבל אם עבר עבירה שאין בו מעשה לא נפסל לעדות עיין ח"מ בסי' ל"ד ובתומים ס"ק א' חוץ ברשע דחמס יעו"ש וא"כ לכאורה קשה למה נפסל לעדות מי שהעיד שקר הא לא קעביד מעשה כי רק דיבר בפיו אך לק"מ שאני עדים דבדיבורם קעבדי מעשה ועיין בתוס' בב"מ דף צ"א ע"ב בד"ה ר"י אמר חייב עקימת שפתיו הוה מעשה ועיין בלח"מ פרק ח"י מסנהדרין הל"ב והנה בגיטין דף ס"ז פסלו אומר אמרו שמא תשכור עדים ופריך מעדים החתומים על השטר מקח או על הגט לא חשו חכמים בדבר ומשני דיבורא אמרו מעשה לא עבדו והקשה בתוס' שם בד"ה דיבורא א"כ מה הקשה ביבמות דף כ"ה למה בחלצה ומיאנה צריך ב"ד הא תרי לא הא תנינא עדים החתומים על שטר לא חשו לישני הגמ' דיבורא אמרו מעשה לא עבדו ותי' התוס' וז"ל כיון דהתם ע"י דיבורם נגמר הדבר שע"י כך ניסת לשוק מעשה גמור חשב ליה אבל הכא אין נגמר על ידם ואינה אלא דיבור בעלמא עכ"ל היוצא מזה יען דבדיבור העדות נגמר הדבר שניתרת האשה לשוק נחשב למעשה גמור יע"ש

ולפ"ז אני אומר דבר חדש כיון דתורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ודרשו חכז"ל דע"א לא קם לחייב ממון רק לשבועה הוא קם א"כ יודע העד כיון שהוא באחד לא יתחייב הנתבע ממון רק שבועה שהוא ההיפך אשר הוא מעיד כי הוא בא לחייב לשמעון לשלם לראובן נ' זהובים ואמרה התורה שמעון ישבע שאינו חייב ולא צריך לשלם א"כ כל ע"א המעיד לא נגמר דבר בעדותו דהוא בא להעיד שישלם ממון ויכול הנתבע לישבע כנגדו א"כ לא נחשב דיבורו למעשה ולא עבר עבירה שנתחייב עליו מלקות וממילא לא נפסל לעדות הגם שהעיד שקר דבשלמא עדים אשר יתעביד מעשה ע"י דיבורם נחשב הגדת עדות למעשה ללקות עליו וממילא נפסלו אבל בע"א לא הוה דיבורו מעשה ולא נפסל ודוק

ואין להשיב דגם כאן נגמר הדבר בדבורו דממנ"פ או שהנתבע ישלם או ישבע ועכ"פ נגמר בדבורו דבר והוה מעשה והגם דלא יודע מה יבחר הנתבע אעפ"כ הוה עדות שלם אשר נגמר בדבורו דוגמת סברת רב אלפס הובא בתוס' בב"ק [ע' ע"ב] דמהני ג' כיתות עדים על חזקה וכל כת מעידה רק על שנה אחת שאכל הפירות וקשה הא הוה חצי דבר דהא לפעול חזקה צריך אכילת פירות ג' שנים ומ"ש משני כיתות עדים שכל כת מעידה על שערה אחת ותי' דשם