מחנה חיים חושן משפט חלק ב ריב

א"כ לו יהיה שיהיה רוב לפטור ניחוש עוד אולי בקיבוץ חכמי כל מדינה יבוא רוב לחיוב פעם שנית ולא דמי אם יבדוק השוחט אז לא נשאר עוד ספק זה נקרא איכא לברורי ואוקי על דין תורה דמהני רוב דיינים ודוק יעו"ש דפח"ח ופלא שלא התעורר במה שהערותי בעזה"י

ולדעתי נראה עוד דכל רוב הוא לומר שיש אצלו ספק וצריך לברר אבל למי שלבו בריא אולם אין צריך לברר ועיין רשב"א דברי לי מהני אפילו כנגד חזקה וא"כ אין שני דיינים שפסקו לחיוב מחוייבים לברר שאין לבם נוקפם כיון דבא לשפוט לפני ב"ד קבוע דאל"כ איך מהני רוב נגד אחד ועיין בש"ע חו"מ סי' י"ב וח"י וא"כ לא שייך לומר איכא לברורי הלא אין לב שני דיינים נוקפם ויעשו בכח משפט אשר להם דיפה כח הב"ד להוציא ממון עיין תוספות בב"ק דף כ"ז ד"ה הא קמ"ל ועיין במג"א בא"ח סי' תר"צ בהפקר ב"ד יכול לבעל ב"ד קטן דברי ב"ד הגדול בחכמה ובמנין כי רק בב"ד שדנו יחדיו צריך המיעוט לכוף ראש כנגד הרוב אבל אם לא ישב המיעוט בכסאות למשפט אז הגדול בחכמה יכול לחלוק על הרוב דלפעמים משיג הגדול בחכמה יותר מרבבות קצרי חכמה וא"כ יאמרו שני דיינים אשר הוקבע למשפט מבני העיר אין אנו צריכין לישב פעם שנית עם רוב לומדי העיר כי אז נצרכו לכוף ראשינו לרוב ומי יוכל לבקש זאת מידינו ודוק

סוף דבר כנלענ"ד להלכה אם כבר נגמר הדין אצל הדיינים שלא לשמוע להאפטרופס רק יתנו פסק הדין ליד שכנגדו ויקב הדין את ההר כדת

ואודה ד' בכל לבבי שזה ימים טרם שהתחלתי לדפוס בא לידי ספר חות יאיר בשאלה כי לא זכותי לראות ספר הנ"ל ופתחתי לראות בו ונפל לפני סי' קמ"ז ומצאתי שם שכתב וז"ל ונ"ל עוד ראיה מיתור לשון דבמשנה פ' זה בורר שנים אמרו זכאי ואחד אומר חייב זכאי וכו' דמה קמ"ל דקרא כתיב אחרי רבים להטות ולא ניחא לן למימר דבאמת לא קמ"ל בזה מידי רק משום סיפא דאחד אומר אינו יודע נקטו רק דהכא קאמר שנים אמרו זכאי וכו' זכאי רצו לומר כבר הוא זכאי מוחלט אם זה סוף דעתם ואינם חוזרים ולא מצי היחיד לעשות חרדה ושערוריה ושליחות דברים לב"ד אחר או בהוספות דיינים וזה דקדוק נכון לפי דעתי עכ"ל הזהב הרי מפורש יוצא לאחר גמר דין אי אפשר לבעל דין לומר שמבקש תוספות דיינים שישו בני מעי תל"י שזכיתי לכווין הדין ופלא שאדמ"ו שר התורה לא הביא דברי רמז דין הנ"ל מהגאון הנ"ל. סימן ו שלום וכ"ט להרבני המופלג החרוץ כמו' שרגא פייבל גראסמאן נ"י בק"ק אלמאש

אחד"ש אודיעהו כי קבלתי מכתבו זה כשבועות שתים שהן ארבע ומרב טרדותי לא יכולתי לעיין על שאלתו עד עתה ואפלפל רק בקצירת אומר באמרות ד' טהורות כפי אשר חנן אלקים אותי בזה בעזה"י

שאלה באיש אחד שמת והניח אחריו אשה וחמשה בנים ואבי האשה ראה כי בתו עזובה אז פרש ידו על כל אשר לה ויגע לכלכל את האשה ובניה וכאשר הרגיש הזקן כי בא עת פקודתו עשה צוואה ורשם כל רכושו וגם אשר תחת ידו מבתו ובניה וכתב כל הסכום לבדו ובתוך הסכום של בתו רשם כך וכך יש לה אצלי ובתוך הנ"ל יש שטרי חובות אשר עודנם מבעלה והמה כתובים על שמו ולא נעשו מעות עד עתה ועוד כתב בצוואה כי מממון שלו יהי' החצי לזוגתו תי' והחצי השנית יחלקו בניו בתורת ירושה וכאשר ירדו היתומים לחלוק וסלקו לאחותם ממון שלה אשר הי' ת"י אביהם ובתוך השטרות אשר נכתבים ע"ש בעלה המנוח הי' שטר אחד בסכום ידוע אשר היא צועקת שאין זה שטר ממש רק שטר אשר היה מיואש מימים רבים וכן האם של היתומים אמרה כן שמעולם לא עלה על דעת בעלה חלילה ליתן שטר זה בתוך הסכום של בתו אלמנה ששטר זה לא יוגבה לעולם כי אינו שטר והיורשים טוענים שהוא אשה ואינה עדות וכבוד מעלתו טוען יען כי אם היתומים נוטלת חצי נכסים א"כ מפסדת לעצמה עי"ז שאומרת ששטר זה אינו בסכום בתה ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על אחרים ושאל לדעת דין תורה

תשובה לכאורה יפה טען מעלתו כי סברא זו רמוזה בגיטין נ"ד בסופר שאמר ס"ת גוילין שלו לא עבדתי לשמן א"ל ר"א ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שנאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת כיון שידע בנפשו אם לא נעבדו הגווילין לשמן הוא מפסיד שכרן עיי"ש וה"ה כאן שמפסדת לעצמה במה שאומרת שמעולם לא עלה ע"ד בעלה להעלות שטר גרוע הזה בנכסי בתו אלא ישלם לה במעות שהניח בעלה למלאות לה הסכום אשר רשם שמגיע לבתו והלא מכל נכסי בעלה יש לה החצי ומתוך שמפסדת לעצמה תוכל להפסיד לאחרים כהערת מעלתו נ"י

הן אמת כי זה רבות בשנים יצאתי לחדש פי' בדברי הגמרא הנ"ל דאחרונים מרעישים בקו' אחת איך מוכח מכה"ג ביוה"כ דע"א נאמן באיסורין דלמא שאני התם אי היזק שאינו ניכר חייב בתשלומין א"כ כה"ג שפיגל חייב בתשלומין ואמרי' מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן ג"כ על הקרבן שהוא פסול אבל בשאר ע"א דאינו מפסיד לעצמו מנ"ל דנאמן וצע"ג

ואמרתי דלכאורה צריך התבוננות דברי ר"א מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ על הס"ת תיבת הפסד הוא על דבר או ממון אשר כבר הי' ביד אדם להיות שלו ואח"כ לא ישאר בידו זה נקרא הפסד אבל בדבר שלא זכה אדם בו מעולם לא נקרא הפסד וא"כ זה הסופר שלא עבד הגוילין א"כ מעולם לא זכה בשכר ואם היה לוקח היה גזלן או גנב כלפי שמים וא"כ לא שייך נאמן להפסיד שכרו רק כן הי' לר"א לומר מתוך שנאמן שלא ליקח שכרו ה"ה נאמן על הס"ת אבל להפסיד שכרו פלא

אמנם לשון חכמים מחכים דשכר הסופר על כתיבת הס"ת הוא על ב' פנים (א) גוף שכר העבודה על מעשה עיבוד עורות ועל מעשה כתיבת אותיות אשר היא עבודה גדולה בעמל כל איבריו שהגם אם לא יצרך לעבד העורות לשם ס"ת או לכתוב האותיות בקדושת השם אשר היא עבודה בלב הלא נשאר עבודה בגוף לעבד עורות ולכתוב על קלפים ספר גדול כמוהו וע"ז בא עיקר התשלומין לסופר כנודע (ב) יען כי צריך הסופר לעבד הגוילין לשמה ולכתוב ולקדש האותיות ולקדש האזכרות בקדושת השם לבד וליתן לב על כל הדינים אשר צריכים להשלים קדושת ס"ת בעבור זאת יקבל הסופר תשלומין במיטב יותר מאילו יכתוב ס' דברי הימים כמובן.