מנחה חריבה צג

הלוי ובתוספתא דסנהדרין ואכמ"ל בזה) והטעם הוא שדין עיר הנדחת הם כדין מורדים במלכות וכמו שמורד במלכות הוא בסייף ונכסיו למלך וה"נ בעיה"נ עיי"ש. ובזה ביארתי בהא דאמרינן במגילה (דף י') ר' אבא בר כהנא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא לאדם שטוב לפנינו נתן חכמה ודעת ושמחה זה מרדכי הצדיק ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת טוב לפני אלקים זה מרדכי ואסתר דכתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן עיי"ש. והענין הוא שהיה קשה לר"א הא נכסי עמלק צריך להחרימן ואיך כתיב ותשם אסתר את מרדכי על בית המן. אך באמת הרי המן היה עבד שלו וכל מה שקנה עבד קנה רבו. וא"כ היה הנכסים של מרדכי אך אם מרדכי היה מתיאש היה קונה את עצמו ביאוש וכמו שכתבו בתוס' ביבמות (מ"ה) לענין הורדוס. אבל מכיון שמרדכי לא יכרע ולא ישתחווה והיה ממתין שתהי' גאותו מושפלת א"כ לא נתייאש וכל מה שקנה עבד קנה רבו ע"כ היו מותרים ע"ז אומר ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס זה המן לתת טוב לפני אלקים זה מרדכי ועיי"ש באה"נ ומה"ט נמי ליכא למימר דבני בניו של המן היינו מבנותיו שנשאו לזכרים של אומות אחרים ובאומות הולך אחר הזכר ואין להם דין זרע עמלק ליכא למימר הכי דמ"מ הרי שם עמלק עליו מצד אמו ואומרים זה נכדו של עמלק וכמו שהעתקתי לעיל לשון הילקוט אם אניח אנו „נין ונכד" דהייינו אפילו מצד אחד ולא גרע מקנין כספו ובהמתו דצריך להחרימן וכן כתבו המפרשים דלכך כתוב במגלה ובבזה לא שלחו את ידם. משום דאסור עפ"י דין דנכסי עמלק אסור בהנאה כמו עיר הנדחת ויש עוד לעיין

כן מצאתי הספר לחם שמים של הגיעב"ץ הנ"ל וראיתי מה שכתב לבאר דעת ר"ג כמש"כ לעיל והזכיר כי כי גם א"ז מהר"ן כ"ץ ז"ל חתר ליישב זאת בספרו פח"ה ולא נהיר לגמרי עכ"ל (וכנראה כוונתו על מהר"ן כ"ץ בעל סמיכות חכמים על מס' ברכות ופי' הר"ח פת"ה הוא פרק ת"ה. אבל עיינתי ולא מצאתי שם כלום) ועיין עוד בבירור דין זה בעצי ארזים על אהע"ז סי' ד' ראה שם. ובהגהות בית שאול מהגרי"ש נ"נ ז"ל למס' ידים ובשם שו"ת קרית חנה סי' מ"ד בדברי הגה"ה בפרש"י שעל עין יעקב כרשות כ"ח בד"ה כל בפריש וכו' יע"ש

ושוב הקשה שם בלחם שמים מספ"ב דיבמות מגוי שקדש בזמה"ז דמ"מ הכא נמי בעמו"מ נמי ליחוש עכ"פ לדוכתייהו היכי דקביעי דהא וודאי סנחריב לא עקר עו"מ ולא השמידה מגוי שלא יזכר שמם עוד אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות ובוודאי שייר מהם ג"כ דלת עם הארץ וכו' יע"ש והוא כמש"כ גם אני והוי ליה להביא דברי הר"ש בידים שם שכך כתב וידים מוכיחות. ובעצמו הרגיש שם שהוא נגד דברי התוס' יבמות ועיי"ש ואי"ל יותר מדאי

שוב מנחתי בבאור הגר"א לתוספתא מס' ידים (פ"ב הל' ח') שפירש הא דאמר ליה ר"ג אסור אתה פי' דהרי האיסור הוא קבוע וכל קבוע כמע"מ א"ל ר"י וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין פי' דלהוי קבוע כבר עלה סנחריב וכו' פי' והוי נייד וכל דפריש מרובא פריש וכו' אמר ליה ר"ג א"כ אף מצרי כיוצא בהן פי' יהא מותר מחמת הטעם דניידי אמרו ליה וכו' שנאמר מקץ מ' שנה וכו' וא"כ אחר הזמן וודאי שבו והוי קבוע עכ"ל הקדוש והיקר לנו זיע"א. ועיין בערוך לנר יבמות ע"ו על התוס' שם וקצרתי

ולענין קרוב ורוב שהזכרתי לעיל, ישמש לנו לעינים דברי הכרו"פ (סי' ק"י ס"ק ז') שנסתפק בלקח מן הקבוע דאסור אם הוא עומד ובשרו בידו סמוך לחנות מוכרת בשר שחוטה אם לא מתירין דהא קורבא דאורייתא ורובא דאורייתא רק רובא עדיף מקורבא ובקבוע דלית ביה רובא וא"כ הדרן לקורבא דקורבא דאורייתא ומן הקרוב לקח והביא ראיה מנזיר דף י"ב יע"ש ודו"ק ועיין בשו"ת חמדת שלמה בפתח השער שם. ובפמ"ג שם סי' ק"ו ודו"ק ועיין מל"מ פ"ד מהל' מ"ע מה שהקשה על המרדכי דחולין. ובספרי או"ת בזה. וראה עוד לענין דידן בסוף סי' מ"ט שבשאגת אריה לענין מילת בני קטורה ובשו"ת נוב"י מהד"ת חאהע"ז סי' מ"ב תשובת בן המחבר בזה ובסי' מ"א

כן יש לפשוט ספיקת הכרו"פ הנ"ל מפסחים דף ט' אתא עכבר ושקל לפנינו לא אמרינן מרובא פריש. ולחזי לאיזה צבור היה קרוב כששקל וכיון דמפרש התם כל אופני אסור והיתר ושתק מזה. אלמא כיון דקבוע דוחה רוב קורבא נמי דחי עיין בנחל אשכול שם. כן ראיתי מקשים דילמא קרא וארב לו קאי דלא ליזול בתר קורבא (היכי דליכא רוב) שאם היה ישראל ומצרי לפניו וישראל קרוב לו וזרק אבן לגו דלא מחייבין ליה מחמת קורבא? י"ל דלק"מ דאם היה זריקתו להגיע למרחוק וודאי לא מחייבין אם הגיע בקרוב על ישראל ואם כדי להגיע להקרוב בוודאי מחייבין ליה ודו"ק

ודע דמהא דאמרינן דמצרים נתבלבלו מצאו הראשונים היתר על הא דדרינן עכשיו במצרים. ורמז זה בקצרה בב"ש שם סי' ד' ס"ק י' דלדעת הרא"ש דמצרי אסור משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר