מנחה חריבה פט

עכ"ל וא"כ א"ש דאדרבה על כל אחד הוי כניכר ההיתר בפ"ע דאין להחזיק שום אדם ברשע ואפילו ר"מ מודה לזה ודו"ק וכן י"ל בזה בהא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. ובלא"ה ג"כ לק"מ דכל רובא דבש"ס הכי איתא ומשום דרובא הוי כמנכר ההיתר בפני עצמו, ומצאתי שכדומה לדברי המקנה כתוב ג"כ בדורש לציון דרוש י"ג בענין חיבור של קג"ם שכ' בהא דטביומי בקדושין (נ"ב ע"א) לזה חמשה בנים ולזה חמשה בנות ואמר אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני כל אחת צריכה ה' גיטין מת אחד מהם כל אחת צריכה ד' גיטין וחליצה וכתב דבכאן שיש ה' נשים ורק אחת נתקדשה ומדאורייתא אזלינן בתר רובא להתיר כולם רק מדרבנן אסורי דבע"ח חשיבי ולא בטלי והא דאין אנו מתירים ע"י נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש וכו' היינו משום הדרא לניחותא והוי קבוע ומ"מ לא הוי קבוע דאורייתא רק קבוע דרבנן וא"כ מדאורייתא כולם מותרים רק מדרבנן אסרי להו ושפיר אמרינן ס"ס אפילו היכי שאין הספיקות שוות לכך נקט וחליצה מאחד מהם שאז ליכא ס"ס משום דסתרי הדדי. אלא דלפמש"כ המשל"מ בשם המרדכי דכל דבר שתחלת ביאתו לעולם בתערובת לא שייך ביה ביטול ברוב א"כ קשה יע"ש ועיין שם בהג"ה מבן המחבר. ושם לא שייך לומר תירוצי. רק כמש"כ הוא ז"ל והמקנה ז"ל וגם מזה נשמר הדורל"צ שהוא כתב רק על דין ביטול ברוב בזה הביא דעת המרדכי. אבל בהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש לא שייך סברא זו והראיה של הכרו"פ הנ"ל מיבמות (ט"ז ע"ב) הנ"ל מצאתי בס' האשכול לחד מן קאמאי הר"א אב"ד ז"ל ה' תערובת איסור סי' ל'. שהקשה זה וכתב דאיכא למימר היינו קביעות דרבנן וכו', א"נ בדוכתא דקביעי כמה וכמה ידיעי ומנכרי יחוסייהו שאבותיהם מעשרת השבטים וכמה נדמעו בין הגויים ולא מינכרי אי מישראל אי מגוים קאתי ואע"ג דרובם מנכרי דמגוים קאתי חיישינן למיעוט דלא מנכרי דהוי קבוע גמור דאיסור והיתר מנכר עכ"ל ועיין בנחל אשכול שם

וכסברת המקנה לעיל נשמע גם מדברי המהרי"ט תוכר"ד ס' ה' שכתב וז"ל דבשלמא לענין איסור שייך ביטול שאילו היינו מכירין חתיכת האיסור היינו אוסרין אותה והיה השאר מותר. אבל במעות לא שייך זה דהא בכל חדא וחדא יד כולם שוה בו ואפילו היינו מכירין שאין זה מטבעו של שמעון וכו' יע"ש דלפי דבריו נראה דלא שייך ביטול רק היכי שהיה כאן איסור בפני עצמו והיתר בפ"ע ונתערבו זה בזה. כך הבין זה גם הגאון בספר נפש חיה חאור"ח סי' ב'

והנה לפי כל המרומז לעיל יש לבאר נמי המשנה דידים (פ"ד מ"ד) שהובאת בברכות דף (כ"ח ע"א) דתנן בו ביום בא יהודא גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבוא בקהל אמר לו ר"ג אסור אתה. א"ל ר"י מותר אתה א"ל ר"ג הכתיב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי וגו' אמר לו ר"י וכי עמונים ומואבים במקומן הן וכו' ובלבל כל האומות וכו' א"ל ר"ג הכתוב אומר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכו'. וכבר הרגיש התיו"ט מה שיש להבין ולתמוה מאי ס"ד דר"ג וכי לא ידע ר"י מה שכתוב בתורה וכו' וכתב דר"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר"ג מן הכתוב הוא מה שיש בפסוק תרי לא יבוא ולכך סבור היה ר"ג שזה מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהי' ספק עלינו אם אסורים הם ור"י חשב שאפשר שר"ג סובר ספק אחר ואתא לאתויי ולא יבוא והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל וכו' עיי"ש ואכתי דבריו צריכין ביאור. וגם איזה ספק הוא אם אזלינן בתר רובא כדקיי"ל בכל התורה. והנה יש להרגיש עוד דבהמשנה כאן אינו מובא בתשובת ר' יהושע האי טעמא דכל דפריש מרובא פריש. רק בברכות שם ישנו סיום התשובה משום דכל דפריש מר"פ. וכנראה זאת היתה עיקר התשובה לדעת ר"ג. ע"כ נראה דר"ג י"ל דס"ל דחיישינן למיעוטא וא"כ אף שבלבל סנחריב מ"מ עדיין ספק הוא. וי"ל דס"ל דסד"א מה"ת לקולא. או אף אי ס"ל דמה"ת לחומרא מ"מ מצינו גבי ממזר דרשינן ממזר וודאי הוא דלא יבוא אבל ספק ממזר יבוא. וא"כ ה"נ י"ל כן. לכך הקדים ר"ג לומר משום דכתיב תרי לא יבוא וכמ"ש התוס' יו"ט. (ומה שיש להקשות עוד ע"ז עיין במשנה אחרונה בידים שם דפוס ווילנא) והשיב לו ר"י דכל דפריש מרובא פריש ולית כאן ספק כלל. וא"ל ר"ג הכתוב אומר ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו. פירש וכבר חזרו מקצת וא"כ עדיין הו"ל ספק ואסרתו התורה כמש"כ התוס' יו"ט או דס"ל לר"ג דספק עמוני אסור ולא דמי לספק ממזר וכמו שמסופק בזה בשעה"מ הל' א"ב הנ"ל בריש דברינו

או י"ל דאף לענין נכרי הבא להתגייר ס"ל לר"ג ג"כ דאזלינן בתר רובא דעלמא ומותר בקהל מיד אמנם בבא ממדינת עמון ומואב אף שרובא הוי משאר אומות מ"מ הוי ג"כ קרוב. וביותר לפי מה שכתב הר"ש דהשאיר מדלת הארץ על מקומם יע"ש וזה היה דעת ר"ג. ואף שרובא וקרוב רובא עדיף. מ"מ י"ל דר"ג לא ס"ל