מנחה חריבה פח

ברוב מ"מ יש לו דין קבוע. ותירץ המהרי"ט דהתם לא עיקר טעמא משום קבוע אלא משום דבע"ח נינהו וב"ח חשיבי ולא בטלי ע"כ ועיין בעלתי סימן ק"י ס"ק י"ב לענין איסור שאינו ניכר אי אמרינן קבוע כתב בזה"ל ואמרינן בגמ' דיבמות דף ט"ז ע"ב נכרי שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין דילמא מעשרת השבטים הוא ופריך הגמרא והא כל דפריש מרובא פריש ומשני בדוכתא דקביעי ופירש רש"י דה"ל קבוע וכמע"מ דמי והא התם אין ניכר הקביעות דאטו מי ידעינן מי המה מ"מ ה"ל קבוע ואמת התוס' פי' דבדוכתייהו הם הרוב אך לא מטעם זה רק דלמא אזלי אינהו לגבייהו ע"ש וממילא נשמע דכה"ג הוי קבוע וכן בסנהדרין דף פ' ע"ב דהקשה התוס' וכו' (וכדברי המהרי"ט הנ"ל) ואמת לולי דברי תוס' דנזיר הייתי אומר בכל דוכתי דחד בתרי בטיל ולא שייך קבוע דהא נתבטל תיכף ושב האיסור להיתר ואי אתה מוצא רק באיסור ניכר דלא שייך ביה ביטל וכן כתבו בתוס' חולין וזבחים. אבל אדם באדם לא שייך ביטול ולכך הקשו תוס' בסנהדרין ניזיל בתר רובא ולא הקשו ליבטל ברובא וא"כ אף דאין ניכר שייך קבוע כיון דלא ניתבטל וכל הטעם דבעינן איסור ניכר דאל"כ הא ה"ל ביטל משא"כ באדם דלא ה"ל ביטל וא"ש אלא הא דנזיר קשיא לי דמיירי ג"כ באדם וי"ל בדוחק עכ"ל, אמנם בתו"ח מביא בשם שו"ת משאת משה מסיק דבאדם באדם שייך ביטל ואף דבע"ח חשיבי ולא בטלי מדרבנן מ"מ אדם באדם בטל טפי אף מדרבנן יע"ש ולפי דעת התוס' חדשים יקשה בגמ' דיבמות הנ"ז דמשני בדוכתיה דקביעי משמע אבל במקום רחוק מהקביעות אמרינן כל דפריש מרובא פריש. והא אכתי בע"ח חשיבי ולא בטלי וגזרה שמא יקח מן הקבוע. ולכך באמת חוששין לקדושיו בנכרי שקידש ואלא ע"כ דבאדם לא שייך לומר בע"ח חשיבי ולא בטלי ולכך שפיר אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ויל"ע וראה גם במשניות הגדולים דפוס ווילנא בפירשו של תפארת ישראל הנקרא יכין ובועז שהעיר ג"כ מהא דקבוע יעו"ש

וראיתי שם בתו"ח מעתיק קושית המקנה בקדושין (דס"ג ע"ב) גבי קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם הגדולה שבגדולות וכו' דר"מ אומר כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דס"ל דמחית אינש נפשיה לספיקה והקשה שם לפ"ד התוס' בנזיר באומר צא וקדש לי אשה וכו' דמדינא אזלינן בתר רובא ולא חשיב קבוע כיון שאינן ניכר וכו' והא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק משום קנסא א"כ הכח אמאי אסר ר"מ לכל הבנות משום ספק א"א ואמאי לא אמרינן הכא דכל דפריש מרובא פרים. והכא אין סברא לקנוס את הבנות על מה שאמר אביהן סתם עכ"ד. ולפום רהיטא אמרתי להעיר דהלא ר"מ חייש למיעוטא וצ"ל דמשום דהוי כמו רובא דאיתא קמן דר"מ מודה וכמו שהאריך שם מקודם התו"ח. אבל בלא"ה לא זכיתי להבין היטב הקושיא דמאי שייך כאן לילך אחר הרוב. הלא כולן הם בספק הלשון שאמר האב קדשתי את בתי הגדולה דבשלמא התם בנזיר שייך לומר דאזלינן בתר רובא דבשעה שהשליח קידש אם קידש קידש רק אשה ידועה אחת. ושוב נולד לנו הספק ומש"ה אמרינן דאזלינן בתר רוב נשים. אבל בכאן תיכף נולד הספק מי היא המקודשת ועל איזה גדולה כיון ולא שייך שנתירנה בשביל רובא. והוי כמו שכתבו התוס' בחולין ונדה גבי חזקה שלא נתבררה ודו"ק ומ"מ יש לעיין עוד בזה. שוב השגתי ספר המקנה וראיתי שם בפנים שב"ה כונתי לדבריו עצמו. דהעיר בעצמו מהא דר"מ חייש למיעוטא וכתב ג"כ משום רובא דאיתא קמן יעל עצם הקושיא כתב ג"כ כה"ג וז"ל ונראה לענ"ד דבכה"ג לה שייך למיזל בתר רובא כמש"כ המרדכי בסוף חולין וכו' הרי דס"ל בדבר שנאסר אחד מן התערובת לאחר שנתערב כיון דלא היה ההיתר ניכר בפ"ע והיה ראויה לכ"א מהם לאסור כמו בחבירו לא אזלינן בתר רובא וכו' א"כ ה"נ כיון שאמר קדשתי את בתי סתם ולא ידוע בשעת קדושיה איזה מקודשת לא אזלינן בתר רובא ולא דמי לההיא דנזיר שבשעה שקידש השליח היה ניכר ומכאן ראיה להמרדכי עכת"ד והוא טל דרך שכתבנו. ובסברא זו גם לענין כל דפריש י"ל בזה איזה קושיות אחרונים. ויש לעיין עוד בזה ואכמ"ל

אך הערה אחת יש לציין מהא דאמרינן בכ"מ בש"ס בדמאי דהקילו בה משום דרוב ע"ה מעשרין הן ואם הביאו הע"ה לפנינו אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בכרו"פ סי' ק"י שנכנס „בבית הספק" דאם קנה אצל הע"ה אמאי לא אמרינן כל קבוע כמע"ח יע"ש ואמאי הלא לא נתברר מעולם וניכר ההיתר בפ"ע ותמיד הם בכלל הספק על כל אחד מהם והוי כמי נולד הספק והגזרה בתערובות ודו"ק ועלה לי בע"ה לישב עפי"ד התוס' דמס' בכורות (כ' ע"א) ד"ה ואיבעית אימא וכו' שהקשו וא"ת דבב"מ גבי חמשה חומשין הן משמע דדמאי הוי מדרבנן אפילו לר"מ וכו' ולמה אינו טבל דאורייתא דסמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל וי"ל דאין זה חזקה דדילמא דעביד כרב"א שהכניסה במוץ ועוד דאין להחזיק שום אדם ברשע בשביל מיעוט שאין מעשרין