מנחה חריבה פה

דבריהם דבריו. אך עוד הקשה בח"ס שם. הא בב"ד כתיב לא תלין נבלתו על העץ והכא היה תלוי ועומד ע"י המלכות וגרם לו טפי מעונשי הראוי וכו' עיי"ש ולפמש"כ הב"ח בתשובה שהבאתי לעיל אפשר לומר. כיון שהמיתה לא היה באמת ע"י התליה אלא בחרב או בחיצים א"כ אפשר דהן ה"נ תיכף היה קוברין אותו

שם בא"ד ויש מפרשים דבנו בעל תחלה דהוי לה בעולה דמיתתו הוי בחנק עכ"ל. ובזה אתי שפיר מה שהעיר שם במס' ב"מ המרש"א ז"ל בחדושי אגדות ד"ה שהוא ובני בעלו וכו' הזכיר לו גם בנו להגדיל עונו ע"כ ולדברי הי"מ א"ש דלזה הזכיר לו בנו להקל עיני הוא לומר שאינו בסקילה אלא בחנק ומדה כנגד מדה מודדין לו מן השמים ודו"ק ועיין מה שכתב עוד בזה בעיון יעקב שעל חידושי אגדות שם

ושוב אנא ד' לידי ספר שיטה מקובצת עם יגל יעקב מחכם ספרדי ז"ל למס' סוטה ומצאתי בשטמ"ק שם שהקשה כן הרא"ש ז"ל על רש"י דב"מ הנ"ל דהא היינו דוקא לר"א ולא אליבא דרבנן ותו דהיינו לאחר מיתה עכ"ל הרא"ם

שם אבל קשיא לרבי וכו' והא לאו בר סקילה הוא. בתוס' שאנץ הנדמ"ח תירץ דמיירי שהנופל יש לו בידו סייף או סכין כשנופל על חברו הוא מתיז ראשו בסייף כמו שעושין במלכות עכ"ל וחידוש על בעל עיון יעקב בחידושי אגדה למכות שהקשה מעצמו כן. וז"ל ק"ק כיון שזה נתחייב סייף ועכשו נדון ע"י סקילה וכדאיתא בסנהדרין דין ד' מיתות לא בטלו. ואפשר דה"נ נופל עליו וסכינו או סייף בידו והורגו וצ"ע עכ"ל ונעלם ממנו תו"ס ערוך בשמעתין. ועיין שם בשטה מקובצת בשם הרא"ש שכך כתב וכן בספר תוספי הרא"ש למס' סוטה

ומהא דאמרינן כאן דאם נתחייב חנק טובע בנהר וכו' יש להביא מזה אסמכתא למה שכתב המהרי"ם (סי' כ"ו חלק אהע"ז בספר שני) לענין פירושו של הא דבעינן שהה עד שתצא נפשו בנטבע במשאל"ס. שכתב בזה"ל אבל יש לדמותו למיתת חנק דתנן נותנים סודר קשה וכו' זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאה. וכאן משערינן כמה יהיה שליט ברוחו לכלא את הרוח ואח"כ כמי שמושכין בסודרין שהרי מיתת חנק קלה מהרג דתנן הנהרגין בנחנקים ידונו בחנק ואילו היתה מתקשה לצאת יותר מהרג נמצאת שהיא חמורה. ושמא אינו דומה נחנק מעצמו לנחנק מאחרים שדוחקים ומקרבים את מיתתו עכ"ל. ומכאן ראיה לדבריו הראשונים דאל"ה יהי' חמור הטביעה בנהר מחנק גופיה דנשמתו יוצאה תיכף. משא"כ בטובע בנהר. ודברי המהרי"ט אלו הובא גם בשו"ת חוט המשולש בתשובת רבינו חיים וואלאזינער זנ"ל ונדפסה כבר בסוף ספר מקור מים חיים למהרי"ם פאדווא ז"ל וכן הסכים על זה תלמידו בשו"ת בית דוד. ונחלת דוד. אך יש לדחות קצת דאף דחמור יותר מ"מ לא קפיד בהכי וכמש"כ בשם התורת הקנאות וע"ש בשמעתין

שם דף ט' ע"א וכי תימא הנך אזדי והנך אחריני נינהי והתניא אמר ר' יהודה מנימין גר המצרי היה לו חבר מתלמידי ר"ע וכו' כדי שיהא בן בני חותר לבא בקהל. ופרש"י אלמא עדיין מצריים הם דאילו שאר אומות מותרין לבוא בקהל מיד. ומנימין לית ליה הא דאמר בברכות (דף כ"ח) שהעמונים והמצריים מותרין לבוא בקהל שכבר עלה סנחריב ובילבל את כל האומות וכו' עיי"ש ועיין בתוס' כאן ובכה"מ שמציון במסהש"ס. והנה יעיון באריכות בזה בשו"ת בתורת חסד חאור"ח סימן ל"ט שהאריך הרחיב הדיבור בהלכה זו. ובראשונה העיר בעיקר ההיתר משום שסנחריב בלבל כל האומות ומשום דכל דפריש מרובא פריש דזה ניחא לדידן דאזלינן בתר רובא אבל לר"ע דחייש למיעוטא כדאיתא בבכורות (דף כ') ובספ"ק דמכות יע"ש וא"כ קשה האיך התיר ר"ע ואדרבה יקשה יאסרו עכשיו כל הגרים לבוא בקהל משום מיעוטא דמצרים ואדומים. והביא שבאמת הקשה כן בירושלמי ריש פ"ב דדמאי בהא דאמר ואפילו יסבור ר' לעזר, כרבי יוחנן רוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל רבי אלעזר חש למעוט כהדא סודקיא שהיא מסתפקת יום אחד מן האיסור נעשה אותו הוכיח לכל הימים רבי יוסי בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב הוא ונעשה אותו הגר הוכיח לכל הגרים וכו' יע"ש ולכאורה קשה למה לא הקשה כן להני תנאי דחיישי למיעוטא ר"ע ור"מ וביותר הקושיא עצומה לר"ע ור"מ דחיישי למיעיטא שהם עצמם היו בני גרים וא"כ לשיטתם האיך הותרו לישא ישראלית יע"ש ומיהו אין להקשות כמו כן לר' יהושע שהוא התיר ליהודא גר עמוני במשנה דידים ולחד סברא בתוס' בכורות (דף כ' ע"ב) חייש ר' יהושע למיעוטא היכי דאיכא חזקה בהדיה וכו' יעו"ש הא לק"מ דהכא ליכא חזקה כלל בהדי המיעוט דאפילו למ"ד דיש בנכרי איסור חיתון ונשואין מדאורייתא קודם שנתגייר וכו' מ"מ לא שייך לומר בזה אוקמיה אחזקתיה שהיה מקודם שנתגייר דלא שייך חזקה אלא בדבר שי"ל שלא נשתנה הדבר מכמו שהיה בתחלה אבל גר הרי