מנחה חריבה פד

זה כבר להמחבר תורת מנחם על מס' יומא שחקר בזה אי בג"כ מכפרים עם תשובה או אפילו בלא תשובה שנעלם ממנו תוס' סנהדרין הנ"ל, אכן מדברי התוס' זבחים משמע דלא פסיקא להו הא מילתא וכן בתוס' כתובות ל' ע"א וע"ש שהקשו ג"כ על היש מפרשים הנ"ל, ועיין בשו"ת עמק יהושע בחלק הדרוש דרוש ה' ואכמ"ל, ובספר הדרוש אגודת אזוב להגאון רמ"ז מביאליסטאק ז"ל

שם מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו יעוין בס' תה"ק על התוס' ד"ה מי שנתחייב, שהעיר דבשלמא שריפת הארס דנחש י"ל דשוה לשריפה דפתילה של אבר שריפת נשמה וגוף קיים, אבל נפילה בדליקה הא ע"כ הוא מיתה חמורה יותר משריפה דפתילה דאבר כדמשמע בסנהדרין דנ"ב ע"א יע"ש, ואפשר לומר, דלעומת זה בנפילה פתאומית אין לו הצער והדאגה הקודמת שלפני שהולכין לסולקו אי לשורפו כידוע

שם מי נתחייב חניקה או טובע בנהר או מת בסרונכי הנה בשו"ת הב"ח הישנות סי' ע' חידוש שם להוכיח לענין הלכה למעשה בעגונה שהעידו שראוהו בצליבה יע"ש שהוכיח שתליה של המלכות שהיה בימי חכז"ל היה תליה בידיו, והוכיח כן נמי מהך דהכא דאי אמרת דהזקיפה שהיו נוהגים בה המלכות היתה נמי בחניקה כדרך שהמלכות עושה בזמנינו לאיזה צורך נקט התנא לגבי חיוב חנק שטובע בנהר או מת בסרונכי דהנהו לאו חנק ממש נינהו ואמאי לא נקיט זקיפה שהוא חנק ממש, ועוד מאי קאמר מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות וכו' דמשמע דפשוט הוא דבנמסר למלכות אין שם אלא הריגה דומיא דנופל מן הגג וכו' וכל הני דקחשיב דנקטי מילתא דפסיקא והלא כשהמלכות צולבין אותו אינינה הריגה אלא חנק אלא בע"כ דגם הזקיפה שהמלכות היתה עושה בזמניהם היתה בכלל דין הריגה דלאחר שזקפוהו בידיו, היו הורגין אותו בחרב וכו' עיי"ש דהביא פרש"י אההיא דנמסר למלכות, ושוב הביא גם מדברי התוס' ד"ה מי וכו' שמשמע דההיא שנתלה נחנק וע"כ צריך לפרש שאין כוונת התוס' כדמשמע לכאורה שהרי אמרו שם זקפוה קם ראבר"ש תותי זקיפא וקא בכי, א"ל רבי אל ירע בעיניך וכו' ואי הוי זקיפא בחניקה שוב לא יכול לדבר אף דיבור אחד, וצ"ל דהתוספות ג"כ ס"ל דהזקיפה איננה אלא בידים ואח"כ ממיתין אותו, אלא כוונתם מזה שנתלה ואח"כ נחנק ע"ש עוד באריכות ואיני מבין ראיתו וקושיתו, דכנראה הוא ז"ל מפרש דאמר ליה היינו הכובס בעצמו, ואיני מוכרח די"ל דאמר ליה אחר, וגם בגרסתינו במס' ב"מ שם הוא אמרי ליה וצ"ע ואחר החיפוש מצאתי בהגהות בן אריה שם בב"מ שהעיר בזה על הב"ח, אבל אף לפי גירסתו „אמר ליה" ג"כ איני מוכרח שהוא הכובס בעצמו אמר ליה, גם בלא"ה אין אדם נהרג עפ"י עצמו ואאמע"ר, ומה קא מנחמו אל ירע בעיניך, –ולענין הלכה בלא"ה הט"ז והח"מ והב"ש שם באהע"ז סי' י"ז סל"א חולקים עליו ועיין שם בפ"ת בשם הנו"ב ואכמ"ל בזה, ובעיוני שם עוד בשו"ת הב"ח מצאתי בס' פ"ט שם כי עוד חכמי דורו לא הסכימו עם רבינו הב"ח בזה ומדחים ראיותיו יע"ש ומה שנוגע לדברי התוס' בשמעתין כתבו דמה שכת"ר רוצה לבארם אינה אלא דבר דרוש ועוד גם מה שהקשה עליהם אניה קושיא שכתב לאחר שתולין אותו הלא מת מיד ושוב א"א לדבר, כי יוכל להיות שקצתם הם בריאים ויכולים לחיות יום או יומים ויותר יע"ש ואין דבריו מוטעמים בזה יע"ש וחתומים על זה יהודא בלא"א הר"ר חנוך ז"ל מק"ק, ונאם אהרן זעליג בן מהר"ר נפתלי הירץ זלה"ה

שם בא"ד אבל לפרש"י לק"מ דפירש התם מש"ה נתלה משום דכל הנסקלין נתלין ויש לומר דלאו דוקא נופל וכו', אלא מעין מיתה שנתחייב בה יהרג, פירש וא"כ אע"ג דשם לא נסקל מקודם מ"מ כיון שדבר זה שייך גם בנסקלין וא"כ הוי מעין מיתה וא"ש מה שהקשו התוס' וז"פ ועיין הגהות יעב"ץ ז"ל וכן מבואר הכוונה בחדושי שמ"ק בשם הריטב"א ז"ל שם בב"מ, והנה שם הקשו בעלי ההגהות הלא באמת זה דכל הנסקלין ניתלין הוא דעת ר"א ולא קיי"ל כן עיין רש"ש שם, וכ"כ בחידושי לב"מ דבשו"ת ח"ס נמצא תירוץ לזה ושכחתי הסימן, ועכשיו יגעתי ומצאתיו, והוא בשו"ת חו"מ סי' כ"ה שמה הקשו לו כן ותירץ משום דראבר"ש בשטת ר"ע רבו של אביו אמרה ור"ע דריש כל התורה בריבוי ומיעוטי ומאן דדריש ברומו"ר ס"ל באמת כל הנסקלין ניתלין כמבואר בסנהדרין (מ"ה ע"ב) ויפה פרש"י, וכתב עוד הח"ס שם איברא פרש"י בלא"ה צריכין ביאור כל הנסקלין ניתלין היינו אחר שהומתו בסקילה ניתלין על עץ, אבל להמיתם בתליה לא שמענו ולזה י"ל דלא באנו אלא להפיס דעתו של ראבר"ש שלא יצא מכשיל מתחת ידו וכיון דמיתת תליה הוא חנק וקיל מסקילה נמצא שלא גרם לו רע שהרי היה חייב אפילו סקילה ורק התליה שהוא גרם לו יותר על דינו, לכן פרש"י דכל הנסקלין ניתלין ואלו היה נסקל בב"ד נמי הוה נתלה נמצא לא יצא תקלה מתח"י של ראבר"ש את"ד, ופלא עליו שלא הזכיר דברי התוס' דהכא במאי שהרגישו היטב בהכרח פירושו של רש"י ז"ל ובכלל