מנחה חריבה פב

דהירושלמי לשטתו דמביא חבל המצרי על שום מעשה מצרים לכך מעכב. אבל לשיטת הש"ס דילן שבבבלי דהוי מצורי דקל ואין בא לשום רמז לכך מסיק דאינו מעכב. ובזה יש לפרש גם צדדי האבעי דר"א וקצרתי. וברע"ב מסיק מפורש אף לטעם הירושלמי. דאם אין חבל מצרי מביא שאר חבלים וקושר וכו' כדי שלא יפלו הבגדים ותשאר ערומה ע"כ ודבריו אלה האחרונים סעייתא למש"כ אני לעיל להסביר הך האבעי' שמחמת זה הוא ולא מדין הקשירה. ות"ל שכוונתי. ועיין שם בתוס' י"ט אודות הכפיפה מצרית דלקמן ריש פ"ב. ודברי הרע"ב הם לקוחים מהרמב"ם בפירוש המשנה יע"ש. וכך פסק בחיבורו פ"ג מהל' סוטה דין י"א ומביא חבל המצרי כדי להזכירה מעשי המצרים שעשתה ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מ"מ וקושרו למעלה וכו' כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו עכ"ל. ומה שהניח שם הכ"מ בצ"ע דמשמע מהש"ס דאפילו בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינה חוגרת אלא בחבל וצ"ע עכ"ל אפשר לומר בפשוט דהרמב"ם מפרש האי צלצל היינו חבל קטן. וכן בזבחים (י"ט ע"א) איתא נמי אבל צלצול קטן פרש"י „בנדיל" יע"ש ועיין ברמב"ם פ"י מהל' כלי המקדש דין ח' ששם העתיק צלצול קטן ובכ"מ שם בשם רש"י, ואולי אפשר עוד לומר דהרמב"ם מדחה פשטות תפיסת הלשון של הגמ' דידן מקנו הא דתני רב יוסף בעירובין (דף נ"ח ע"א) דתני רב יוסף ג' חבלים הם של נצרים לסוטה דתנן ואח"כ מביא חבל וכו' משמע דבעינן דוקא חבל דומיא דאידך דתני התם יע"ש. אך גם זה אינו הכרח ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. וסעייתא למה שכ' דאי בעינן חבל ממצרים להכי מעכב מצאתי לי און קצת בסידור לשון הירושלמי שאחרי שאמר למה חבל המצרי אמר רבי יצחק לפי שעשת כמעשה מצרים וכאופן שהרגיש הקרן אורה שהזכרתי לעיל. ועיין שם בשירי קרבן ולשונו מגומגם מאד אם לא שיש שם ט"ס עיין בפנים שם. ופשוט דהרמב"ם סמך על הבבלי עירובין הנ"ל דמשמע דחבל מנצרים היא, אלא דלכתחילה בעינן ממצרים כדפירש בירושלמי. ויש לעמוד גם על השינוי דבבלי כאן לא בעי על כפיפה מצרית ובירושלמי בעי לה גם על כפיפה מצרית יע"ש וברמב"ם ג"כ מורגש קצת שינוי ועמד על זה בש"ק שם ולא ראה בדברי הכסף משנה שהבאתי לעיל וקצרתי

ואפשר עוד לומר ולהטעים במה שהצריכו שיבוא המנחה בכפיפה מצרית. משום דכל כמה דאפשר עבדינן להביא בכלי שאין מקבל טומאה וכמו דאמרינן במס' טבול יום (פ"ד מ"ב) שהובאת בנדה דף ז'. האשה שהיא טבולת יום וכו' ומפרשתה ומניחתה בכפישה מצריות. ועיין שם בתוס' יו"ט ובמלאכת שלמה וה"נ הלא חיישינן שתעלים את טומאתה מחמת נדות או שתטמא א"ע למת. לכך ניתני לתוך כלי שאין מקבל טומאה ולא תטמאה את המנחה, ואף שאח"כ היה הכהן מניחו בכ"ש עיין לקמן דף י"ט ע"א וברש"י ותוס'. ואכתי יקשה שמא תטמא. כבר העיר בזה הפנים יפות שהובא בחידושי מנחת קנאות ועיי"ש ונאריך בזה שם אי"ה. אבל כל כמה שנוכל לתקן נתקן או שהוא ג"כ כדי להזכיר לה אם היא טומאה. לא תבדוק אותה ודו"ק

שם ובמאי דאמרינן שם דהכא בהא קמפלגי מר סבר בזיוניה עדיף ליה טפי מצערה דגופיה ומר סבר צערא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיונה. עכ"ל יש להעיר מערכין (דף ז' ע"א) האשה היוצאה ליהרג מכין אותה כנגד בית הריון וכו' כדי שלא תבוא לידי ניוול וכו' עיי"ש אף דאיכא שם צערא דגופא טפי ועיין בב"ת (ט' ע"א) בודקין למזונות ואין בודקין לכסות דהאי קמבזי והאי לא קמבזי וכו' והאי קא מצערא והאי לא קמצערא וכו' ודו"ק וי"ל ועיין בשו"ת חכם צבי סי' מ"ז לעניין פתיחת הקבר דהטעם הוא משום ניוול והביא על זה מגמרא דכאן ומשיג שם על החות יאיר יעו"ש. ויעיון בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ג דס"ל דדווקא בחיים אמרינן אמרינן בזיוני עדיפא. משא"כ אחר מיחה יע"ש

שייך לדף ז' ע"ב דקא פריך בגמ' מנא הני מילי פרש"י דבעינן ב"ד הגדול נהי דבירושלים בעינן להשקותה כדכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ד' מבואר מדברי רש"י בפשיטות דבירושלים נמי קרינן ביה לפני ד'. וכן העתיק אחריו המאירי וכתב דכל שבירושלם לפני ד' קרינן ביה עיי"ש ומקורם הוא מאכילת מע"ש דכתיב נמי לפני ד' ונאכל בכל ירושלם, וכן בירושלמי פ"ג דסוכה ופ"ד דר"ה אמרו דושמחתם לפני ד' שבעת ימים קאי על ירושלים ועיין קרב"ע שם. ומה"ט רצה לפסוק הערוך לנר בהל' סוכה דבעה"ק ירושלם גם בזה"ז מצות לולב כל שבעה מה"ת יעש"ה ואכמ"ל בזה אכן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לי לתמוה על דברי המנ"ח ז"ל שכתב במצוה שכ"ד מ' לולב. דנלע"ד פשוט דהמצוה היא דווקא בעזרה דהיא מחנה שכינה שייך שפיר לפני לפני ד' אלקיכם. אבל הר הבית לאו בכלל זה. ולענין ראית פנים ביו"ט דכתיב את פני ד' אלקיך מבואר בר"מ