מנחה חריבה עט

**(פשיעי מחברי' ואשתכח בה טופיינא אי בכדי שהדעת טועה מחויב לאהדורי ליה ואם לא במתנה בעלמא הוא. א"כ קשה טובא אמאי אמרינן דמתנה בעלמא הוא נימא דבתורת פקדון נתן לו כדינא דהמהרש"א והרשב"א הנ"ל כיון דלא אחר ליה בהדיא בתורת מתנה עכ"ל ופלא הוא על שר התורה כמוהו שאישתמיט מיניה לרגע חדא שהיא קושית רבנן קמאי. בתוס' בב"ת (דף פ"ח ע"א) ד"ה אבל בכדי וכו' ומיהו האי שנוייא לא שייך בא"נ גבי האי מאן דיזיף וכו' וי"ל דהתם ליכא למימר דפקדון הוא שאיני יודע שיחזיר וימנה אותם ועוד אפי' יודע מסתמא כיון דלא הודיעו שהן יתירות אין דעתו לתובעו עכ"ל ודברי תירוצו של המחבר כמעט שהם הסברת דברי התוס' הנ"ל עיין היטב ואכמ"ל. והתוס' זה מציין שם על גליון הש"ס ב"מ (דף ס"ב) הנ"ל. מהגרי"פ ז"ל ואגב יש לעיין מדוע בכמ"ק לא פריך הגמרא מאי דא"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ואי אינשי תקיפא הוא דלא יהיב מתנה מאי וכו יופיין ב"מ שם (כ"ו ע"ב) וי"ל. ושם דף מ' ע"ב ואכמ"ל ועיין בפרישה לטיור"ד סי' ק"ס במה שהקשה בדין ריבית, ועיין מה שתירץ היטב הב"ח בקונטרס אחרון לטיור"ד שם סימן הנ"ל.)** דלא ס"ל כהספרי להלכה משום דהש"ס דידן פליג ויש לעיין עוד דבגמ' דנזיר (דף מ"ה ע"א) דתנן ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר פתח אוהל מועד ולא הנזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר לו לדבריך סוטה תוכיח דכתיב בה והעמידה לפני ד' ולא חיישינן שמא יתגרו בה פרחי כהונה אמר להן זו כוחלת ופוסקת וזו אינה כוחלת ופוסקת. פרש"י דהא לנוולה קבעי וכיון דמנוולה לא אתי לאיגרויי בה ע"כ וצ"ע דהלא ע"כ כמאן אזלי התם אליבא דרבנן דתמיד היה מגלה (ומשם ראיה לסברתו של המאירי כאשר הערותי למעלה) והו"ל להשיב בפשיטות משום דכאן כתיב ונוסרו וכמו דאמר רבא הכא טעמא דרבנן. ועיין בתוס' שם ד"ה ולא נזירה שכתבו משמע שטעמא דקרא שמא יתגרו פרחי כהונה אם תגלח פתח אהל מועד ממש. אלא במדינה מגלחת במקום צנוע ולא יראו פרחי כהונה עכ"ל ואכתי צ"ע דהלא בעינן כהן שיגלחה וכמו שכתבו הח"ס והכ"ד ועיין טעה"מ וי"ל דמייתינן לה כהן זקן כמש"כ התוס' בשם הירושלמי לענין תנופה. גם יש לעיין מנגעים פ"ב מ"ד האשה כעורכת וכמניקה את בנה וכו' ר' יהודא אומר אף כטוה בפשתן וכו' ולא חיישינן להרהורא ור"י בעצמה אמרה. וצ"ל בנגע שאני דהמקום כגריס ויכול לכרוך מטלית סביב הנגע שוב עינתי עוד הפעם בטעה"מ הל' עכו"ם וראיתי שהעיר בכל זה וז"ל בלא"ה מוכרח דגילוח הוא ע"י כהן קטן דהא קיי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם דאפילו שער בית ערוה צריך תגלחת ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן איך יגלח אשה המדירה בנזיר ואיך יסתכל במקום התורפה וגודל עוון מנשוא ומשפטי ד' צדקו יחדיו, מיהו י"ל כמו שהדין לענין ראית נגעים עיין רמב"ם פ"ט מהל' טו"צ הל' י"ב אף שהתם אמר הרמב"ם הל' ט' שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים הא אין סומכין על ראיתו וצריך ראית חכם. וצ"ל דמצוה שאני דלא לאיסתכל מכוון ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעידנא דעסיק בה עכ"ד ואין נראה כן מכל המקומות שבמס' סופה ומנזיר שם דמדחיק לחלק משום דזו כוחלת ופוקסת ומהירושלמי דתנופה מכל המקומות מוכח דלא כדבריו ובאמת צ"ע ועיין מס' גרים פ"א האיש מטביל לאיש והאשה מטבלת לאשה אבל לא את האיש. וביבמות דף מ"ז ע"ב ודו"ק ובש"ע יור"ד סי' רס"ח סע"ב ואח"כ טובלת בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאים כדי שלא יראו אותה וכו' ומשמע קצת כדברי הטעה"מ וי"ל:

והנה מבואר משם דהתורה אסרה לגלח אשה נזירה משום סייג והוי מעתה איסור דאורייתא וזה צ"ע מכמ"ק מיהו י"ל דר"ש שזורי הרי קאמר וגלח הנזיר ולא נזירה וכו' היינו דלנזיר ציוותה התורה לגלח פתח אוה"מ משא"כ בנזירה הוי רשות אם רצתה במדינה ומשום שמא יתגרו בה לכך אינה מחויבת לגלח פתח אה"מ. וכמו שכ' התוס' הכא אליבא דרבנן גבי סקילה אלא די"ל התם סברא איפכא דאם נימא דאין עליה מצוה מה"ת שתגלח שם שוב אם תגלח שם חשיב בזיון ושפיר אסורא מעתה לגלח שם עש"ה בנזיר בסוגיא שם ודו"ק. גם זה יש להעיר דמאי הקשו לי' לר"ש שזורי סוטה תוכיח, דילמא ר"ש כר"י ס"ל דאם היה ליבה נאה וכו' וצ"ל דמשום דר"ש לא חילק ק נאה וכו' ובאמת עדיין צ"ע בזה וטוב לקצר גם יש להעיר לרש"ש הו"ל התנא לקמן דף כ"ג ע"ב דקחשיב הנפ"מ בין איש לאשה דהאיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה עיי"ש הו"ל לחשיב נמי הא אך משום דלהלכה אין הלכה כר"ש שזורי כדפסק הרמב"ם פ"ח מהל' נזירות דין ד' וכמו שכתב שם הלח"מ דרבינו פסק כחכמים דלא כוותיה (ועיין מנחות) עיי"ש וא"כ א"ש:

ומכל הלין שמעתא דטרחו תנאי ואמוראי עד שראו לעקר מ"ע מה"ת בשב וא"ת כדי שלא לגלח טפח באשה. יוצא לנו מוסר נורא ואיום מה שהחציפו בנות ישראל כעת לתפור בגדיהן ושמלותוהן עפ"י המאדא הפאריזית אבי אבות הטומאה. וזרועותיהן מגולות ולבן חשופות. וחשופי שת אוי ירושלם הקדושה והטהורה האיך היתה לזונה זה כשלש שנים טמאו את חוצתיה