מנחה חריבה עח

אתא וכו' אפילו הכא איכא למדחי ולומר דעכ"פ איכא חששא להרהורא במקצת אלא דלגבי אשה הנסקלת ערומה כיון דהכי הוי דינא דאורייתא לסקלנהו ערום לא חיישינן להך הרהורא ותדע שהרי פ"ק דתענית ופ"ק דמגילה קאמר ר"י כל האומר רחב רחב וכו' ופרש"י ביודעה היינו מכירה אלמא משמע דביודעה אף לאתר מיתה מיד נקרי דאי בחייה דוקא פשיטא דאיכא הרהור בכל אשה בחייה וכו' ואפילו איני מזכיר את שמה אלא בע"כ מדקאמר ומזכיר את שמה דלאחר מיתה קמיירי והשתא הרואה בגדי צבע אשה ביודעה איכא הרהורא אף לאחר מיתה אמ"ד יעו"ש. ובפרט לדברי וסברת המאירי שהבאתי דברי הב"ח קיימין וכן הגאון מהרי"מ לא ראה דברי הב"ח אלו בסייעתא לדבריו. ואכן יש להעיר על דברי הב"ח מדברי התוס' כאן ד"ה האיש וכו' ועיין ברש"ש שכתב כן דבסנהדרין משמע דלר"י מה"ת נסקלת ערומה וכדפרש"י שם וקצרתי. וגם במאי דהביא ראיה ממגילה. נעלם ממנו לפי שעה דברי התוס' בסנהדרין שם מ"ה ע"א ד"ה אלא וכו' והא דאמר סוף פ"ק דמגלה כל האומר וכו' מיד נקרי האמר התם ביודעה ומכירה ע"כ ולפי דברי הב"ח יובן תירץ התוס' וקצרתי. ועיין במסכת בכורות (דף מ"ה ע"א) מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך בדקו ומצאו בה רנ"ב וכו' יעו"ש ודו"ק:)** משום היכי דבאו לנוולה לא חיישינן להרהור, ואין לחלק ולומר דנידון תקנת רגמ"ה לא דמי לכאן דכאן חיישינן לעבירה דרבים. אבל התם הנידון רק לעבירה דיחיד. חדא דמשמע מדברי התוס' ד"ה שמא יתגרו וכו' דגם לכהן המשקה בעצמו מצריכינן שיהא מהפך פניו אבל לולי זה חיישינן. וכן גבי תנופה דבעינן לטעמא דאין יצה"ר מצוי לאותה שעה. ועוד יש לחלק בהרבה אופנים אלא שאכמ"ל בזה

שוב מצאתי בספר ארצות החיים להגאון מלבי"ם זצ"ל חלק שני שם בסוף הספר ישנו חידושים מחתן המחבר ושם העיר ופלפל על דברי תשובת המהרי"ם ז"ל הנ"ל בההערה הנזכרת הרוצה יעיין שם וע"כ מסיים הגרי"מ דבנדון זה לישב כל הימים בלא אשה בוודאי איכא הרהורא בוודאי מבטלין גרגמ"ה דהא כבר הוכחנו בברור הן לר"י הן לרבנן היו מבטלין מ"ע מכח דאיכא למחש להרהורא את"ד. אבל עדיין יש לתולעת כמוני לדון דאף שהסברא בעצמה נכוחה, אבל הראיה מסוטה י"ל דאין ראיה. דשם הלא מבטלינן המ"ע כדי שאנן לא נעשה מעשה המביאה לידי הרהור ועבירה. או שם גבי סקילה נמי הכי הוא אבל במקום הרהור הוא בא מאליו ואין אנו עושים מעשה הגורמת הסתכלות ועבירה מנלן דמבטלין מ"ע ואיסור חרדר"ג ודו"ק. (ועיין תוס' שבת דף ד' וגיטין מ"א והגהות הב"ח ובברכות (דף מ"ז) ולזה ניחא דאין אנו חוששין בכלל להסתכלות וכדומה וא"א אפילו מכוערת. משום דבזה אין אנו הגורמים ולא חיישינן להכי וכל אדם ישער בנפשו. ועיין ריטב"א סוף קדושין וכן ביש"ש שם וקצרתי

עוד הקשה שם הגרי"ם ז"ל על התוס' ד"ה ויתגרו כמו שהקשיתי לעיל ושהקשה כן הקרן אורה ותירץ ג"כ הכי דצ"ל דהש"ס פליג על הך דספרי דלא עבדינן הך תקנתא כלל ולהכי פריך הש"ס שפיר דרבנן אדרבנן ומסיים וזה נ"ל ברור כונת הרמב"ם בפ"ג מהל' סוטה הי"א וז"ל ואח"כ כהן אחד וכו' ואוחז בבגדים מכנגד פניו וקורעם עד שהוא מגלה את לבה ומה דדייק הרמב"ם מכנגד פניו לא הוזכר במשנה רק הרמב"ם הוסיף זאת מדעתו הרחבה ונראה ברור דכונת הרמב"ם להשמיענו דלא כספרי דקתני שם כהן פונה לאחוריו ופורעה אלא דמצות פריעה הוא כנגד פניו והיה לו להרמב"ם הכרח ברור מש"ס דילן דפליג על הספרי את"ד. ולא זכיתי להבין דכנראה נטה כאן, הגאון מפשטותו הנפלאה שהראה בכל ספריו הגדולים. דלכאורה פשוט הוא כונת הרמב"ם לומר דאוחז בבגדיה מה שהוא כנגד פניו דהיינו לומר בבית הצואר שלה וכן פירש"י ז"ל במשנה דילן ד"ה אוחז בבגדיה בבית הצואר שלה. אבל לא צד הבגדים שעל כתפה אבל אין הכי נמי שאח"כ הוא מהפך פניו שלא יראה בלבה וטפח באשה ערוה. אלא שיש לדייק מדוע לא כתב כן הרמב"ם בהל' סנהדרין גבי מלקות שחנן נמי שחזן הכנסת אוחז בבגדיו ע"ש ואפשר דאין ה"נ שהתם צריך לקרוע גם לאחוריו כדי להלקותו וליתן האבן לאחוריו יע"ש וצ"ע אבל כאן אין לנו להכריע מכח דיוק זה דהש"ס דילן פליג על הספרי **(@@ודרך אגב ראיתי שם ברהיטא דבר מתמי' בסי' כ"ו שם בעובדא דק' אדעס ודן שם עפ"י ס' שו"ת גבורת לנשים דאם אחד אומר לחברו תן לי מתנה מה שבידך ונתנו לידו סתם לא קנה עד שיאמר לו לשם מתנה אני נותן לך ע"ש שהביא ראיות לזה. ועל זה מעורר המחבר וז"ל. אמנם קשה לי טובא לכאורה על סברא זו מסוגיא דא"נ (דף ס"ג) האי מאן דאוזיף)** אלא ממאי דלא הביא הרמב"ם דבר זה בחבורו ממילא מוכרח