מנחה חריבה עז

כן אין להעיר דמאי פריך מדר"י אדר"ו דילמא באמת לא חייש להרהור כמו התם בסקילה. והכא היינו טעמא דלא דלא היה מבזה אותה ומנוולה. משום דאין כאן רק ספק טמאה ודילמא טהורה היא ואין מחוייבין לנוולה וכמו שפריך בירושלמי ומבזין על הספק כמו שהביא הכ"מ ברמב"ם פ"ג דין י"א יע"ש. דהלא משמע מלישניה דרק משום אם היה לבה נאה לא היה מגלהו. ואי טעמא הכי הוא יבם בלא היתה נאה לא היה צריך לגלות. והא דפירש"י לקמן בע"ב הכא טעמא מאי אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות ע"כ דמקור דברי רש"י הוא מהירושלמי שהזכרתי דמשני הירושלמי משום דבזנות אנדרלמוסיא באה לעולם יע"ש יש לומר דכל זה דעת רבנן אבל ר"י לא ס"ל הכי וכקושיין דאין לבזות על הספק ועכצ"ל כמו שכתבתי דלא היה לו לתלות אם לבה ושערה נאין

שם רש"י בד"ה חייש להרהורא פירש שלא יתנו הרואים את לבם בה. ובד"ה הכא היינו טעמא וכו' ויתגרו בה ויהיו רודפין אחריה כל ימיה ע"כ דברי רש"י מורים בעליל כמו שבארתי דעיקר החשש היא רק על להבא אבל לא באותה שעה דאין יצה"ר מצוי לאותה שעה וכמו שמבואר גם זה בתוס' סוטה לקמן י"ט ע"א ד"ה וכהן וכו' לענין תנופה יע"ש וגם ר"י מודה לזה אלא דס"ל דבפריצות והתגלות כזה חיישינן שמא ירדוף אחריה כל ימיה ולהכי רק איסורא דרבנן הוא לר"י

שם בתוס' ד"ה ויתגרו וכו' תימה כיון דלאו חובה לאנסים וכו' וי"ל לר' יהודא אם היו פורסין סדין בינה לבין אנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו ע"כ ולא זכיתי להבין דעדיין יקשה לרבנן מאי קשיא ליה להגמרא דילמא כאן הוה סדין ולעולם חיישי להרהור ולכך אין נסקלת ערומה וצע"ג. שוב מצאתי שהקשה זה בקרן אורה וכתב דתנא דמתניתין וודאי לא ס"ל דפורשין סדין של בוץ וכדתנן כל הרוצה לראות יבוא ויראה אלא דשם בספרי איכא ר"י בן ברוקה דס"ל דאין מנוולין בנות ישראל יותר מדאי אלא לפני ד' וכו' יע"ש. אח"ז נזדמן לידי ספר שו"ת מהרי"ם פאדווא מבריסק זצ"ל ומצאתי שם בסימן ט"ז דברים הנוגעים לסוגיאן ושבאיזה מהן כבר עמדנום עליהם והנה ז"ל ונלע"ד יסוד ברור לסברא זו (שכתב הנו"ב דהיכי דלית ליה אשה כלל כגון בנידון זה שישב בלא אשה כמה שנים שברחה מביתו זה שמונה שנים ונכשל פעמים בהרהורי עבירה ולאו כ"ע כרב ספרא ובזה לא תיקן רגמ"ה ז"ל) מסוטה דף ח' דקאמר ר"י אם הוה לבה נאה וכו' וקאמר הש"ס הטעם דר"י חייש להרהורא וכתבו התוס' ד"ה אם היה לבה נאה אע"ג דגזה"כ הוא שוא"ת שאני הרי אף דהוא גזה"כ מ"מ במקום דאיכא למיחש לעבירה להרהר מבטלינן גזה"כ ואם נימא דרגמ"ה גזר אפילו במקום מצוה היינו משום דהוא כעין גזירת חכמי הש"ס שהיה בידם כח לבטל מ"ע מה"ת בשב וא"ת אבל לא במקום דאיכא למיחש לעבירה ח"ו דהא חזינן דמה"ט עקרינן גזה"כ מכח דאיכא למיחש להרהורא. אך לכאורה זו הסברא לר"י אבל למאי דקיי"ל כרבנן דלא חיישינן להרהורא (לכאורא אין מקום לראיה אך כשנעמיק היטב בהסוגיא מוכרחת סברא זאת גם לרבנן דאם נימא דטעמא דרבנן דלא רצו לעקור גזה"כ מכח דאיכא למיחש להרהורא קשה טובא דפריך דרבנן אדרבנן לא קשיא ומאי פריך כיון דהרשות ביד סנהדרין לעשות כמו שירצו חיישי להרהורא אבל גבי סוטה לא רצו לבטל גזה"כ מכח הרהורא (וכמו שהקשיתי לעיל מתובלת עוד בסברא והתה"ק לא ראה תשובה זו) א"ו צ"ל דה"פ דהש"ס פשיט להו דבוודאי גם רבנן לא יפלגו בסברא זו על ר"י דבוודאי במקום דאיכא למיחש לעבירה ח"ו בוודאי היינו מבטלים גזה"כ אלא דרבנן סברי דלא חיישינן להרהור עבירה כלל א"כ גבי סקילה הוה לסקלה ערום משום יווסר וא"כ מוכרח סברא זו גם לרבנן במקום דאיכא למיחש להרהור עבירה רק כאן רבנן סברי דלפי שעה לא חיישינן להרהורא דעבירה **(ומצאתי סעייתא קצת לסברא שכתבתי אליבא דרבנן דלא חיישי להרהורא. בשו"ת הב"ח הישנות סי' י"ז בדבר השאלה ע"ד פרכת הנעשה ממעל ישן שהיה מלבוש לאשה ידועה בקהל וכו' והשיב דלא עשו כהוגן לתקן פרכות ממעיל שנשתמש בו הדיוט ואצ"ל מלבוש אשה דבפ"ק דע"ז קאמרינן ולא בגדי צבע אשה וכו'. ואע"פ דא"ל דוקא בחייה אבל לאחר מיתה לא שייך הרהור וכדאמר פ' נגמר הדין אליבא דר' יהודא דלגבי סוטה חייש להרהורא ולגבי אשה הנסקלת ערום לא חייש להרהורא וקאמר רבה דגבי סוטה היינו טעמא וכו' הכא הא איקטלה וכ"ת)** את"ד ויותר כתבתי בשם המאירי דהכא היינו טעמא