מנחה חריבה עו

הוי אלא חששא דרבנן ושמא יתגרו בה אח"כ פרחי כהונה. וכיון שלא הוי אלא איסורא דרבנן שפיר הוקשו התוס' ודו"ק כי דברי המאירי הם קילורין לעינים וישתמש לנו גם בשו"ט בגמרא לקמן) וסעייתא לסברת המאירי הוי מגמ' דנזיר מ"ה ע"ב ובתוס' שם וכמו שיבואר לקמן אי"ה)

ב) ובזה יהי' ניחא ג"כ במאי דניחא להו לרבעות"ס ז"ל דמשום דהוי בשב וא"ת אין זה עקירה יש לעיין מדבריהם הק' על מה שחידש הרא"ם (המזרחי) ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג הל' שופר (הביא דבריו) השעה"מ בסוף פ"ג מהל' איסורי ביאה. וכן בארעאי דרבנן בסוף ספרו אות תק"ד וי"ט ועיין בספרי אוריין תליתאי דף י"ד ע"ב) דלא אמרינן שוא"ת שאני אלא היכי דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכי דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפילו בבשוא"ת יעו"ש וא"כ הכא בנ"ד הלא בעידנא דקא יעבור על איסור דהרהור מקיים מ"ע דופרע דגזה"כ הוא הכל מדאורייתא לגלות את לבה ולסתור את שערה ואין כח כלל ביד חכז"ל כה"ג אפילו בשב וא"ת? אכן לפי המתבאר וכן משמע פשטות הגמרא דחיישינן דילמא אח"כ יתגרו בה פרחי כהונה ואחר שכבר יקיים המ"ע ישאר עדיין לכלוך העבירה אפשר שהרא"ם מודה ולא תהי' סתירה לדברי מרן המזרחי ועדיין צ"ע

גם יש להעיר דא"כ מאי מקשה מדרבנן דאמרי התם האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה דילמא שאני התם דע"י החשש הרהור אין עוקרין גזה"כ (ועיין בתוס' ד"ה האיש) לכן חיישינן אבל הכא בסוטה דגזה"כ הוא לגלותה אלא דעקרו רבנן משום דבשב וא"ת יש כח ביד חכמים וכמש"כ התוס'. אבל רבנן לא ס"ל הא' סברא אלא כפשטות דברי הרא"ם בלא חילוקי הנ"ל ולכן ס"ל דצריכין לגלות תמיד ויל"ע (שוב אחר שבא לידי ס' תורת הקנאות ראיתי שהרגיש בזה יע"ש מש"כ) ועיין מה שאכתוב לקמן אי"ה

שם בגמרא ופרע את ראש האשה וכו' מלמד שהכהן סותר את שערה. הנה מבואר כאן דמקודם הי' מגלה את ראשה דהיינו שהיה נוטל המטפחת מעל ראשה ואח"כ סותר את שערה דהיינו כמו שפרש"י דמרבה בגילויה שסותר קליעתה. וכן מבואר ברמב"ם בפ"ג דבהלכה ה' כתב „והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה" ואח"כ לאחר כל המעשים ומחיקת המגילה כתב שם דין י"א דמגלה שערה. ב) וסותר מחלפות ראשה כדי לנוולה וא"כ לכאורה אין כאן סתירה כלל למה שדרש תנא דבר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש וכפרש"י שם בכתובות (דף ע"ב ע"א) ולפלא לי מה שכתב בת"ת דר"י אינו מפרש כחכמים דפי' ופרע הוא מלשון סתירה והרוס אלא שהוא מלשון גילוי עיי"ש דהלא לחכמים נמי הכי מפרשין דמרבה לה בגילוי ופשוט. ועיין בתשובת יד אליהו מקאליש סימן ע"ט ושוב מצאתי מבואר היטב בזה כמש"כ בהכתב והקבלה לסדר נשא וז"ל באות י"ח ופרע את ראש סותר את קליעת שערה (רש"י) אע"פ שהפריעה בכ"מ הוא לשון גילוי והרב בעצמו כתב בכי תשא כי פרוע הוא מגולה יכו' באמת אין כאן שים סתירה כמש"כ הרוו"ה דבמשנה ריש פ"ב דכתובות דפרש"י כי פרוע ראש הוא כשהשערות מוטלות על הכתפים וכו' וזה שדייקו חכז"ל שם בסוטה באמרם א"כ מאי ת"ל ופרע את ראש כלומר למה הוציאו הכתוב בלשון פרע ולא אמר וגילה את ראש האשה מלמד שהכהן סותר את שערה וזהו שדייק שם רש"י בפירושו מרבה בגלוי שסותר קליעתה ולכן אין כאן שום סתירה ודברי רז"ל מיוסדים בעיקר הלשון והמליצה ודברי הרא"ם בזה דחוקין עכ"ל, ודברי הת"ת אין להם שחר כלל ושוב ראיתי מש"כ במלבי"ם שם

שם בגמרא לממירא דר"י חייש להרהורא וכו'. כבר הערותי בתוס' דלכאורה הו"ל להגמרא להקשות דאפכא שמעינן ליה גבי מלקות במשנה דמכות (כ"ב ע"ב) דמשמע דגם גבי אשה אוחז החזן בבגדיה מדמיירי ר' יהודא שם בסיפא ומחלק באיש בריעי ובאשה במים. ואם איתה הו"ל לחלק נמי דבאשה אין קורעין בגדיה משום הרהור היכי דלבה נאה. ופרשתי דלהרמב"ם שנתן הטעם לקריעת הבגדים גבי מלקות משום דכתיב והכהו ולא על כסותו. א"כ הוי חסרון בעצם דין עונש המלקות בזה אין בכח חכז"ל לעקר דבר מה"ת בלא קיום עונש המלקות כלל ודו"ק. אבל לפירוש התוס' כאן דהוי רק משום מצוה לנוול קשה. ומצאתי להתיו"ט שם במשנה דמכות דהביא דמפורשין דברי הרמב"ם בספרי פ' כי תצא וא"כ א"ש דלא הביא משם ואף שלא היה שייך כאן תירוץ רבה. דהרי גם גבי מלקות יש לחוש שמא יתגרו בה אחרי המלקות וגם התירוץ דרבנן אדרבנן נמי לא שייך דאף דאין לך יסור גדול מזה מ"מ ישאר הקושיא וכי תימא ליעבד בה תרתי מלקות ובושה. אך אפשר דבאשה אין הכי נמי דלא הוה קורעין בגדיה לדברי התוס' ויל"ע.