מנחה חריבה עה

עבודה. א"כ מנ"ל דבעינן דוקא כהן כדתנן במשנה וכהן אוחז וכו'. וכן הרמב"ם כתב ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה ואוחז בבגדיה וכו'. משמע דזר לא. ומדכתיב ופרע וכו' אין ראיה כלל דיש לפרש ופרע מי שהוא. כדאיתא כן בכמה מקומות ועל פי הסברא יש לומר דכיון שאיני דומה לגדול המביש לקטן המבייש. א"כ הכהן שהוא החשוב אם הוא מבזה אותה שהוא הוא העובד בבית האלקים. אולי תודה ותתבייש ביותר אבל לא לגבי זר אבל מ"מ עיכובא מנלן ויש לעיין וזה לשון המאירי ז"ל ואמר אח"כ שכהן המזדמן לכך אוחז בבגדיה בבית הצואר שבהם בדרך כעם וביזיון אם נקרעו וכו' איני חושש בכך שכך היא הכונה שתחוש בבזיונה ותודה ויש מפרשים קריעה במקים התפר ופרימה שלא במקום התפר וקורע או פורם עד שיגלה את לבה וסותר את שערה ר"ל שמתיר קליעותיה אחר שהסיר כיפה שעל ראשה והשליכה בארץ תחת רגליה בביזיון גדול ובתוספתא ראיתי שהכהנים מפילים ביניהם גורלות על כך ומי שפלה בגורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד הסוטה וכו' עכ"ל

והנה לשון זה שכתבתי דהוא משום כדי שתודה ושכן כתב המאירי ז"ל. הוא דוקא כמו שנראה מפשטות לשון המשנה דכל זה היה תיכף קודם שנמחקה המגלה. ולכך עושין כל טצדקי וליגעה צדי שתודה. אבל הרמב"ם ז"ל שכתב שם פ"ג דאחר המחקה בא אליה הכהן ואוחז בבגדיה וכו'. וכמו שהעיר על זה הכ"מ שם דין י"א. וא"כ אדרבה לאחר שנמחקה המגילה משתדלין עמה שתשתה ולא שייך טעם זה וקצרתי

שם רבי יהודא אומר אם היה לבה נאה וכו' ומסיים שם בתוספתא מפני פרחי כהונה. וכוונת התוספתא אפשר למאי שבא לקמן בגמרא לתרץ למימרא דר' יהודה לא חייש להרהורא וכו' ואמר רבה וכו' ויתגרו בה פרחי כהונה. והנה ראיתי שם בחסדי דוד הנ"ל שכתב ודברי ר' יהודא צריך פירוש דהיכי ידעי אם לבה נאה או שערה נאה אם לאו לדעת אם יגלוה או לא. לכך נראה דה"פ אם באולי היה לבה נאה למה לא ניחוש שמא יתגרו בה הלכך לא היו מגלין לשום אשה אע"פ שהלשון דחוק קצת עכ"ל. ולדעתי העניה דבר זה לא ניתן להאמר כלל דהלא בלא"ה הקשו רבנן בתוס' ד"ה (אם היה לבה) אע"ג דגזה"כ הוא שב ואל תעשה לא מעקר הוא כדאיתא פ' הא"ר ע"כ ושם קחשיב שופר, והנה שם גבי שופר הביא השעה"מ (בפ"ב מהל' שופר) דהרא"מ ז"ל הקשה דגם ביו"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד"ת בשבוא"ת יע"ש מה שתירץ והפר"ח ז"ל ס' תקפ"ה סק"ה תירץ דעיקר קו' אינה שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם וכ"ת מטעמא דשמא יתקן נגזור וכו' את"ד הפר"ח והעיר על זה השעה"מ דהנה מה שתירץ לקושית הרא"מ ז"ל הנה נכון הדבר ומצאתי ראיה לדבר ממש"כ התוספות פ"ד דיבמות (דף כ' ע"ב) ד"ה א"ה וז"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום אלא הכי פירושו וכו' יע"ש את"ד. והכא נמי אי אמרת דלר' יהודא לא היו מגלין לשום אשה א"כ עקרת פסוק בתורה לגמרי ואין כח זה ביד חכמים אפילו בשב וא"ת א"ו דדוקא אם היה לבה נאה דלפעמים בהזדמנות ומשום הרהורא דעבירה יש כח ביד חכמים לעקור בשב וא"ת. ומה שהקשה הח"ד לק"מ דניכר מהפנים והשערות ועיין רא"ש בריש פ"ב דכתובות ודו"ק. או דסמכינן בזה אעדות נשים וכדומה ויש לקצר

שם בקושית התוס' אע"ג דגזה"כ הוא שב ואל תעשה לאו מעקר הוא. בעיקר קושית התוס' יש לעיין דלכאורה יש לדון דאין כאן הטעם לר' יהודא משום דחייש להרהורא. הוי רק איסורא דרבנן אלא כאן דחייש להרהורא א"כ יש כאן איסורא דאורייתא וכדאמרינן במס' ע"ז (דף כ' ע"ב) ת"ר ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום וכו' וכתבו התוס' ד"ה שלא יהרהר דהאי קרא דרשא גמורה היא ולא אסמכתא כדמוכח בפרק נ"ש (כתובות דף מ"ו). וכו' יע"ש וא"כ הרי איסורא דאורייתא עומד לנגדינו והלכך משום זה אמר ר' יהודא דדחינן מקמי' האי מ"ע ופרע ועיין שם בכתובות דמשמע דקאי גם אליבי' דר' יהודה דמיירי שם גבי מוציא שם רע ועכ"פ י"ל דר"י הכי ס"ל דהוי מדאורייתא ולכך אומר שלא היה מגלה?. ונראה דיתיישב עם מה שכתב לנו להסביר ולהאיר המאירי ז"ל וז"ל ר' יהודא אומר אם היה לבה נאה לא יגלהו ואם שערה. נאה לא יסתור שהוא חושש שמא טהורה היא או יתלה' בה זכות ויתגרו בה פרחי כהונה אלא שמכל מקום הלכה כחכמים שאין החשק מצוי בדבר שבעיקרו עשוי לנוול ושכבר הוחלפה בגדיה בבגדים של נוי וכו' עכ"ל וכיון שכן אין לנו לומר בקצה האחרון שר"י חייש גם בכה"ג להרהור גמור ושיבוא לידי איסור דאורייתא אלא דמכל מקום חייש ר"י לדילמא ושמא יבוא אח"כ לידי הרהור קצת באפן שלא