מנחה חריבה עד

מחויבין לרחוץ ידיהם בנחל ולא משכח"ל ב' ב"ד עכ"ל. והביאוני רעיוני לידי ספק בכה"ג שהיה בעיר אחת משני שבטים דקיי"ל דעושין שני סנדראות כדאמרינן בסנהדרין דף ט"ז ע"א ובתוס' ד"ה שופטים. אי בכה"ג גם הב"ד של השבט השני מחויבים לצאת. ועיין בהוריות לענין הורו ב"ד של שבט אחד. ויל"ע)

ומתוך כל המובא בקונטרס זה יש ללמוד ג"כ לענין מה שראיתי עכשיו בס' שו"ת דברי מלכיאל ח"ר סימן ס"ט בענין להספיד שני צדיקים כאחד והוקשה לו דהא קיי"ל אין עושין מח"ח יע"ש באריכות מה שהאריך בשמעתתא דילן ובשיטת הרמב"ם ובשיטת המג"א שצ"ע. ובשם הפמג"ד והמחה"ש שם סי' קמ"ז ובשם שו"ת עמודי אש הביא שהקשה למה לא קאמר הש"ס דנפ"מ דלמ"ד משום לבה גס בה אם כבר נמחקה המגילה אין שייך זה דהא אף אם תאמר איני שותה משקין איתה בע"כ עיי"ש ובמח"כ הוא תמוה דהתם אמרה סתם איני שותה וחפיצה להתגרש בלא כתובה אבל אם אמרה טמאה אני. אין משקין אותה והמים נשפכין כמבואר בדף כ' ע"א, וכן העיר שם המחבר מהא דלישא נשים הרבה ביחד כתב הרמב"ם בפ"ו מה"א דשרי ומיישב דברי הב"מ בסי' ס"ב ומסיק דעפ"ז מבואר דין דהספד שני מתים יחד כיון שנזדמנו שניהם כאחר אין שייך בזה אע"מ חבילות וכו' ולא דמי לנשואים וכו' עיי"ש. ויש להעיר הרבה על כל דבריו שם אלא שאין רצוני להרבות עוד בחבילות ובקונטריסי לענין שורפין שמן שרפה בלילה בזה"ז כתבתי בסוף בזה"ל ובדבר הירושלמי שהבאתי והוא בשבת פ"ב א"ר אבוהו שנה לי רבי יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכו ש"ש הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקת. י"ל הטעם משום אין עושין מח"ח כמש"כ כבר אודות זה וה"נ בת כהן המדלקת נרות של שבת עם חשיכה שניכר שהוא של שבת וגם מקיימת המצוה דלשרפה והוי מצות ח"ח ולכך מערבת שמן של חולין ובזה מדלקת לשם שבת ולא היית כעושית מח"ח ודו"ק

דף ח' ע"א שם תוס' ד"ה והכהן אוחז בבגדיה בפ' אלו הן הלוקין תניא נמי הכי חזן הכנסת אוחז בבגדיו וכו' ונראה משום דכתיב בו ונקלה מצוה לנוולו ע"כ אפשר לומר דקשה להו להתוס' דהתם גבי מלקות ג"כ סתם תנא עד שהוא מגלה את לבו ומשמע ג"כ בין שהנלקה הוא איש ובין אשה ומנ"ל דהוי חיוב לעשות כן עד כדי לעשות כך גם באשה שיש מקום לחוש להרהורא דעברה ולכך פירשו התוס' משום דכתיב ונקלה מצוה לנוולי. אבל תם אני ולא אדע מה חידשו התוס' בזה הלא מבואר כן שם בגמרא על המשנה דשם (דף כ"ב ע"ב) דכיצד מלקין אותו וכו'. פריך הגמרא מ"ט ומשני „משום נקלה" והלא בפשיטות מבואר דגם על זה קאי וטעמא טעים מ"ט דאוחז בבגדיו משום דכתיב ונקלה ואף שאפשר לפרש דהטעם הוא פשוט דלכך מגלין את לבו כדי שירגיש יותר הכאב והעונש של המלקות וכן מצאתי להריטב"א למס' מכות שכתב כן „כדי שיהיו המלקות בבשרו" ובקריעה זו נעשה כפותח מלפניו ומלאחריו עכ"ל הריטב"א ולפי טעם זה ירוח לנו מעט הא דמשמע לכאורה שגם ר' יהודא דפליג הכא גבי אשה דאם היה לבה נאה לא היה מגלה. לא פליג שם גבי מלקות ומודה הוא לרבנן. דמדסיפא שם מחלק ר' יהודא בנתקלקל דבאיש בריעי ובאשה במים מכלל דרישא נמי ר' יהודא היא ומיירי נמי באשה. וטעמא מאי? ולפי הנ"ל אפשר לומר דמשים דעיקר מצות מלקות כך הוא להלקותה על לבה ובשרה ולא על בגדיה שאינה מרגשת כל כך הכאב ועדיין צריך תלמוד. (ולהלן נדבר עוד מזה אי"ה) ובדוחק אפשר לומר דכונת התוס' נמי כן הוא דמשום דכתיב ונקלה מצוה לנוולו ולהלקותו ערום על בשרו ממש. וכונתם בזה ג"כ להעיר בישוב הדברים גם לגבי ר' יהודה. אבל הדברים יגעים וצ"ע, ושוב עיינתי ברמב"ם ופי"ז מהל' סנהדרין) הלכה ח' שכתב ג"כ הכי דלכך מגלהו עד לבו שאיני מכהו על כסותו שנאמר והכהו ולא לכסותו ע"כ וא"כ מצוה היא גם לנשים דאל"כ היו מחסרון עצם דין עונש המלקות דקנס רחמנא וע"כ הרמב"ם ג"כ מפרש דהאי „מ"ט משום נקלה" קאי על שאר דברי המשנה

עוד הביאו שם התוס' התוספתא כהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה ע"כ. גם בזה הרמב"ם לא הביא האי תוספתא להלכה בפ"ג מהל' סוטה דין י"א והמל"מ שם הביא הך תוספתא וכנראה הרגיש בזה. אכן לא הזכיר שהתוס' מביאין לה האי מתניתא. שוב ראיתי בחסדי דוד שעל התוספתא (בדפוס ווילנא) שג"כ הרגיש בזה וז"ל והנה הרמב"ם לא העתיק לשון התוס' דמטילין גורלות והטעם דסובר דלאו דוקא הוא דצריך גורל ואה"נ דכל כהן שירצה הולך ועושה שאין זו עבודה שצריכה פייס אלא דמתניתא קמ"ל שאם לא נמצא כהן אחד ההולך מרצונו דדילמא חייש לחשדא שלא יאמרו שקפץ כדי לראות שערה ולבה אז היו מטילין גורלות ע"כ ויש להעיר אם באמת אינה