מנחה חריבה סו

אף לשני ב"ד (לפי שיטת רש"י) וגם בזה שייך א"ע מח"ח וכאשר הביא דבריהם ז"ל גם במל"מ הנ"ל בסיף דבריו. ועוד תופס המחבר שליט"א את הרש"ש שנעלם ממנו המל"מ הנ"ל. והוא בעצמו מסיים „ולענ"ד נראה כיון דאין הב"ד פושה שום מעשה רק האדון אומר דבריו לפני הב"ד ל"ש לומר בב"ד אין עושין מח"ח כיון דאינן עושים כלום הלא המל"מ כתב סברא זו כאשר הבאתי לעיל ואין זה לקט אלא שכחה. ומה שכתב עוד קצת ראיה לזה מסוטה דמשמע דוקא בשתיה קפדינן בב' כהנים אבל הבאה לב"ד אחד לא איכפת לן והא בסוטה בעינן ב"ד ואפ"ה מותר להביאם לב"ד כאחד וע"כ משום שאין הב"ד עושים מעשה ע"כ. יש לדחות דדילמא משום שגם הם אין עושין מעשה ולית כאן כלל מעשה אבל ברציעה עכ"פ יש מעשה רציעה לפני הב"ד. אלא שהם אינם עושים. ודו"ק. אך עיקר דבריו אינם מוכרחין ועיין בהגהות הרד"ל ז"ל מש"כ דכוונת התוס' להשקאת ב' סוטות ומסתמא הוי של ב' אנשים והי"ל כב עבדים של ב' בנ"א ואפ"ה אמרינן אי בכהן א' אסור, וע"ש אך מה נעשה ביום שידובר מדברי המאירי שכתב ואין רוצעין שני עבדים כאחד ר"ל על ידי ב"ד אחד ואדון אחד, ומשמע מפורש דבשני אדונים שרי, וכתב עוד הרבינו המאירי ז"ל דמכ"מ בסוטה אף בשני כהנים יש לחוש שכל שמשקין אחת מפני חברתה וכו' וכן נאמרה בתוספתא אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גם בה וכו' אלא שאם ראינוה רועדת ורותתת בשני כהנים מותר ובדיעבד מיהא בכלן כשרות אלא שבהשקאת סוטה כל שעירב מחיית שתי המגלות לתוך כוס אחד והשקה לשתיהן פסול וכו' עיין עליו, וש"מ תרתי. במה שנסתפקתי בפתח דברי אי הא דא"ע מח"ח בדיעבד פסול, מבואר בדבריו דכשר, ובמה שכתב היד אליהו הנ"ל דאם הטעם משום שלבה גם בחברתה אף בדיעבד פסול, מבואר ג"כ בדבריו שכתב ובדיעבד מיהא „שבכולן" כשרות' דגם מן הטעם שלא יהא לבה גם וכו', מ"מ בדיעבד אם עבר והשקה כשר, דעלה קאי המאירי ז"ל וביד שאול הנ"ל כתב על תמיהת המל"מ הנ"ל וז"ל לפמש"כ י"ל דהנה יש כאן בחבילות חבילות של מצוה ב' איסורים איסור תורה מפני שאין לבו פנוי ואיסור מדרבנן שנראה עליו כמשוי והנ"מ נראה לפמש"כ התוס' ד"ה אין דאפילו להעמיד שתיהן בעזרה כאחת אף שאין שותין כאחת וה"ה ברציעה אסור, והנה בשעת העמדה או בשעת הבאה ל"ש אין לבו פנוי דהא אכתי אין עושה המצוה ואין צריך כוונה עדיין ולא נשאר רק איסור דרבנן דנראה כמפרק משאוי (כ"כ לעיל דלטעם זה דאין לבו פנוי לא שייך לאסור הבאה כאחת) ולפ"ז מד"ת ליכא איסור. ולכך הוכרח רש"י לומר דבב"ד אחד ובאדון אחד, אבל בב' ב"ד היה שרי היינו דשם קאי על הקרא, א"כ מצד הכתוב היה מותר בב' ב"ד דהבאה ליכא איסור מה"ת, והאדון אף שרוצעו בעצמו א"צ לכוון לשם מצוה ול"ש בו שיהא לבו פנוי (אין לדבר זה טעם וכ"כ אני לעיל ב"ה להעיר דתליא אי מצות צריכות כוונא) רק על הב"ד מוטל לעשות כמשפט התורה וא"כ ליכא איסור מה"ת אבל מדרבנן באמת אסור אף בב' ב"ד ובאדון אחד, ובזה מיושב קושית התוס' ד"ה כאן וכו' וע"ש ועיין מהרש"א וכו', ולפענ"ד נהי דהאדון רוצע אבל עיקר הוא על הב"ד והב"ד אין לבם פנוי כל שמצווין לב' בנ"א א"א להם לכיון כראוי והאדון מעשה קוף בעלמא הוא דעביד (גם לזה אין טעם) ושפיר הקשו התוס' כיון דרש"י כתב דוקא ב"ד א' ואדון א' א"כ ממילא ב' עבדים של ב' בנ"א שרי א"כ ה"ה טהרת ב' מצורעין, אבל לפמש"כ א"ש דרש"י לא כתב כן רק מצד איסור תורה דב' עבדים של ב' בנ"א אפשר דל"ש זאת דאף דהב"ד צריך שיכוונו לשנים מ"מ כיוון שאינו עושה מעשה רק בכוונה לבד אינו אסור מה"ת, משא"כ באדם אחד דלבו אין פנוי והב"ד צריכין שיורה לו על ב' מצות שיעשה כאחד וא"א לכוון בעשייתו ב' ענינים כאחד וכו' את"ד הנה בעיקר חילוקו קדמו המל"מ כאשר הבאתי לעיל, ועיקרי דבריו מעורבבין והמעיין יבין. עוד ר"ל שם נגד דברי המ"א. דדוקא במצוה שאינה חיובית אמרינן א"ע מח"ח אבל לא בחובה יע"ש וכן ראיתי להקרן אורה לנדרים דף ע"ג שכך עלתה לפניו וז"ל היה נראה דלא שייך כלל בזה מ"ח כיון דשניהן מצות חיובית מותר לקיים שניהן כאחד וכו' והמ"א כתב איפכא והביא ראיה ממשנה יומא הביאו לו את השעיר ולא הביא אותו תחלה והיינו משום מח"ח. ודבריו ז"ל צ"ע דהא ס"ד התם גבי ולנשחט כנגד בית שחיטתו דאהעמדה קאי אלא וודאי כיון שכולם חובה לא שייך בזה מ"ח דמצותן כך היא ובקרבנות נדבה ג"כ נראה דל"ש מ"ח כיון דאין להם שיעור ויכול להתנדב כמה שירצה וצ"ע וע"ש בי"ש בשם התשב"ץ ח"ב סי' מ"ב בענין זה דא"ע מ"ח. ומה שהשיג עליו בזה דכלפי לייא ואכ"מ עוד. אחת ראיתי עוד להעיר במה שהביאו הרב אד"ר בשם השכנה"ג שהוא היה נוהג לקדש על אשישה של יין שהיה בה שיעור לג' קדושות לילה ויום ואבדלתא וכו' אך