מנחה חריבה סד

דף מ"ג צ"ע דלמ"ל קרא אותה ת"ל דאין עושין מצות חבילות חבילות וגם על הוצאות שתי פרות ג"כ שייך א"ע מח"ח כמש"כ התוס' הנ"ל כמבואר בדברינו בגמ'. אי אמרינן כפשטות הסוגיא דידן דא"ע מח"ח היא מדאורייתא, וכמו שביארתי בזה על דברי התוס' ודברי הרש"ש במה שהעירו מחולין כ"ט. וצ"ע

שם תוס' ד"ה יהא אין עושין מ"ח. תימא מאי פריך והלא אין עושין מ"ח ליכא תנא איסור דרבנן משום דמחזי עליו כמשוי ואינהו פליגי בקראי עכ"ל. דברי הגהות „מצפה איתן" שכתב וי"ל עפמש"כ בפ"ק דמ"ק (דף ח' ע"ב) דהא דאין עושין מצות ח"ח הוא מטעם דבעינן שיהי' לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמי הימנה ומדמו לה למאי דאי' התם דאין מערבין שמחה בשמחה ע"ש וההיא דאין מערבין שמחה בשמחה יליף התם מקרא ומשמע דהוי מה"ת. וא"כ ההיא דאין עושין מ"ח נמי הוי מה"ת וכוונתו לדברי התוס' שם שכ"כ. ודבריו אינם מוכרחין כלל כמבואר למעיין. (ומדבריו למדתי שפירש דברי התוס' כאשר פרשתי אני לעיל בגמרא. ולא כמו שהבין האד"ר היקר.] והנה מוכח כן מדר"ש דדריש טעמיה דקרא משום שלבה גס בה ול"ק משום דאין עושין מצות חבילות אי נימא דהאי טעמיה מדאורייתא. וצ"ל הא דפריך הש"ס והא אין עושין חבילות אע"ג דפליגי בקרא מ"מ לא ה"ל להש"ס לימר איכא בינייהו מה שבלא"ה אסור מדרבנן עיין נ"א כלל ס"ח. ויש לדחות דהא גופא פריך הגמ' ורותתת מי משקין והא אין עושין מ"ח. ולימא ר"ש האי טעמא. ומשני משום דבב' כהנים ליכא חבילות ולכך קאמר האי טעמא דלבה גם בה. ועיין במש"כ לעיל דמבואר מכמ"ק דלא הוי אלא מדרבנן ועיין בשו"ת הרדב"ז ח"א תמ"ח בענין ברכה לב' חתנים יע"ש ופלא שלא הפיר כלל מהא דא"ע מ"ח עיי"ש גם צע"ק מלשון הרמב"ם המובא שם. וראיתי כעת בספר יד אליהו מהרב דקאליש ז"ל ומצאתי שם בחלק הכתבים אות א' סימן י"ז בדין זה דא"ע מח"ח דהביא קושית התוס' וכתב עלה בזה"ל ונראה ע"פ מה שתעיין בילקוט מביא בשם הספרי והשביע אותה שלא ישקה שני נשים כאחת ולא עורפין וכו' וא"כ א"ש דאיכא למימר סתם ספרי ר"ש ור"ש אזיל לטעמי' דדריש טעמא דקרא ולדודיה מיותר הקרא דוהשביע אותה דהיה די במה דכתיב והקריב אותה וממילא הוי דרשינן טעמא משום שלא יהי' לבה גס בחברתה וכו' וע"כ דאתי להורות דא"ע מח"ח דאורייתא ועל כל המצות הדין כן (שכח כנראה דכמה כרכורין כרכרו במאי דכתב רש"י דילפינן חמא דכתיב והשביע אותה הכהן. או מן והשקה או או מן והקריב עיין במהרש"א ורש"ש ועיין בגהש"ס בשם השכנ"ג בשם הרמב"ם. והר"ן נדרים ע"ג ובפרא"ש שם) אבל מאי דקיי"ל דא"ע מח"ח הוה מדרבנן איני אלא לר"י ולדידיה איני מיותר התרי קראי. משום דלכאורה קשה מאי פריך הגמ' ורותתת מי שרי (בגמ' כתיב. מי משקין) מאי קושיא דהא זה וודאי משום מח"ח אינה צריך לחזור ולהשקות דהא האיסור איני בגוף המצוה (אה"מ מאי דפשיטא ליה מסברא לדידי היה מסתפקא לי טובא כמו שהעצתי בעז"ה לעיל בריש שמעתין וברוך שכוונתי לדעתו הגדולה בהערותי) אבל משום שלא יהא לבו גס בה וודאי צריך לחזור ולהשקות וע"ק צ"ל דמשום הטעם של לבה גס בה והקרא דכתיב „אותה" נמי אינה צריכה לחזור ולשקות. והטעם נראה משום דהעמדתה לפני הכהן גופה נמי איני מעכב בדיעבד א"כ בשתי נשים וודאי איני מעכב. אבל ההשבעה של כהן וודאי מעכב דהא זה עיקר השקאה. וא"כ א"ש דצריכי תרוויהו דאי משום קרא דוהשבע הו"א דזה דמעכב לפסול בשתי נשים משים דעיקר השבועה הוא מעכב. אבל העמדה דאינו מעכב הו"א דגם בשתי נשים איני נפסל וכו'. אבל א"ע מח"ח שפיר הוא דרבנן. אבל לר"ש מוכח שפיר מיתורא דקראי וכמש"כ עכ"ל אלא דפקפק על הנחה זה דהעמדת הכהן איני מעכב. מהתוס' דף ז' ע"ב ד"ה מה וכו' וח' ע"ב ד"ה תנינא וכו' יע"ש את"ד. וכן ראיתי ביד שאול על יור"ד הל' מילה שכתב גם כן כהמצפה איתן הנ"ל דלטעם התוס' במו"ק הנ"ל משום שיהא לבו פנוי. הוי דאורייתא וכמו שאין מערבין שמחה בשמחה הוי דאורייתא יע"ש ולפי דברי הי"א הנ"ל פליגי בזה תנאי. ושם אזלי אליבי' דר"ש אבל אנן דקיי"ל כר"י דמדרבנן וטעמי' משום שמחזי עליו כמשוי. ומפשטי' דגמרא דפסחים ק"ב ע"ב דאמרינן דבאין לו אלא כדי כוס אחד לא אמרינן בזה אין עושין מח"ח. משמע דלא היי אלא מדרבנן ולכך הקילו באין לו. אבל אי מדאורייתא לא הוי מקילנן בה אף באין לו. אך לפמש"כ לעיל יש לדחות דאין הכוונה דהקילו מחמת שאין לו מצד הדוחק. אלא משום שבאין לו לא מחזי כמשא. וא"כ אף אי האי טעמא דמחזי כמשוי הוי מדאורייתא. ג"כ א"ש שם דבאין לו לא שייך האי טעמא ועדיין צ"ת בזה: