מנחה חריבה ס

שתי שמחות בזה לית לן בה ודוק, ועוד אפשר לומר כיון דאמרינן בפסחים (ק"ב ע"ב) דאין לו „שאני" וע"כ דאיני לעיכובא, (ועיין במה שנסתפקתי לעיל בחדושי) א"כ אפשר לגבי מצות נשואין נקיים פו"ר הוי כדיעבד ויהי' שרי קמ"ל מטעמא אחרינא, ועוד יש להאריך, אך אין כאן מקומו, ולא באתי אלא להעיר על דבריו אגב דאתי לידי, עוד העיד האד"ר דמפני מה שינו את טעמם במ"ק וכתבו דטעם דאין עושין מח"ח משום דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ובסוטה דף ח' כתבו הטעם משום דמחזי עליו כמשא ולההוא טעמא א"ש הני סוגיות דפ' ע"פ דאין אומרים ב' קרושות על כוס א' משום דעושה המצוה חבילות וכן ההיא דאין חותמין בשתים אבל לטעם שכתבו במ"ק כדי שיהא לבו פנוי קשה מפני מה אסרו אחר שבירך ברהמ"ז על הכוס ופנה הימנה שלא יאמר עליו הבדלה ע"כ ולדעתי גם לטעם התוס' דסוטה קשה דמפני מה אין חותמין בב' דמה שייך שנראה עליו כמשאו, ואתי לידי, ספר נר לדוד מהמו"ל בפעה"ק וראיתי שם בס' קכ"ז שאחד העיר לו להקשות על טעם התוס' סוטה דמפני מה אין חותמין בשתי סואין אומרים ברהמ"ז וקידוש על כוס אחד ולתוס' מו"ק דהטעם משום שיהא לבו פנוי משמע דניחא ליה והשיב דיפה העיר ורש"י ברכות מ"ט ד"ה שאין חותמין בשתים נשמר מזה וכתב שדומה לעושה מצוה אחת חבילות, וכתב עוד דהמג"א שכתב לחלק בין מצות שהן חובת הגוף למצות שהן נדבה ועיין במחהש"ק מוכח דס"ל להמג"א טעמא דרש"י פסחים ק"ב ותוס' סוטה ח' משום דמחזי כמשוי לעיקר דאלו לטעם התוס' מו"ק אין לחלק בהך ע"כ ואיני מוכרח כלל. וגם לפי מה שפרשתי דכוונת המג"א על ההבאה, א"כ נראה בלא"ה דדין זה ליתא אלא לטעמא דנראה כמשוי. דלטעם שיהא לבי פנוי למצוה אחת. אין שייך זה לההבאה כלל ודו"ק וקצרתי

ובספרי אוריין תליתאי דף כ"ד הבאתי הירושלמי דסוף תרומת דמדליקין בשמן שריפה בחנוכה יע"ש ואמר לי חכם אחד. דהקהלת יעקב אלגאזי ז"ל הרגיש בירושלמי זה. דנימא דאין עושין מח"ח. ועיינתי כעת וראיתי דכעין שנסתפק בספרו אד"ר. נסתפק שם אם בב' מצות הנעשות בב"א והאחת נעשית מיד וחברתה נמשך גמר מצותה יותר מי אמרינן דכל דאין התחלתן וסיומן בב"א אין בזה משום חבילות והן אמת דלפי טעם הדבר דאין עושין מ"ח משום דמחזי עליו כמשוי נראה דכל דתחלת עשיתם בב"א אף דבגמר חין נגמרין בב"א איכא משום ח"ח. והביא מירושלמי הנ"ל והא התם דמצוה לשרוף את התרימה טמאה ושרינן להדליק בשמן שריפה בחנוכה ולא חשו משום אין עושין ח"ח ע"כ צ"ל דהייני טעמא משום דנ"ח כבתה אין זקוק לה. לא כן מצות שריפה שמן של תרומה שצריך המשך זמן עד שישרף אמטי להכי אפי' אם יהי' נמשכים ב' המצות יחד כל שאם כבתה אין זקוק לה ובשמן שריפה כבה זקוק לה לא חשו משים אין עושין ח"ח את"ד. ולפמש"כ לעיל לק"מ משום דבעושה מעשה אחת וממילא נמשך שתי מצות לית לן בה וא"ש. ועוד נראה דלא אמרינן אין עושין מצות ח"ח. אלא באופן ששתי המצות צריך לעשות על זה הדרך והפעולה. כמו בקידוש. ששניהן צריך לעשות על כוס וכדומה. אבל הכא מצות ביעור שמן שריפה הוא רק לבערו מן העולם על איזה מין הבערה שהוא. אבל לא על זו הפעולה שצריך גבי נר חנוכה בנר דוקא ובזמן ידוע. א"כ לא שייך כאן דנראית עליו כמשאוי. דהלא אין צריך כלל לעשות מ' א' על זה האופן. ולא גם הטעם שיהי לבו פנוי חין שייך כאן כמובן. והוא על דרך המג"א דבמצוה רשותי לא אמרינן כן וכמש"כ לעיל בשם העפרא דארמא ודו"ק. ומש"כ הקה"י הטעם. משום דהתם כבתה אין זקוק לה איני נראה. חדא דעדיין תקשה למ"ד כבתה זקוק לה. ועוד גם בביעור שריפה מהיכן ומאיזה טעם פסיקא דכבתה זקוק. הלא יכול להדליק אימת שירצה והקה"י בעצמו שוב מדחה ראייתו דהתם בירושלמי איירי באין לו שמן אחר ובאין לו לא חשו לאין עושין מח"ח וכדאמרינן בפסחים וכו' כאשר כתבתי גם אני לעיל. (ושכחתי להעיר לעיל שמכאן מבואר מה שנסתפקתי בריש סוגיא לענין אם מעכב בדיעבד. דמבואר מפורש דאיני מעכב) ואפשר נמי דלא חשו אלא היכי דתרוויהו דאורייתא או דרבנן לא בחר דאורייתא וחברתה דרבנן (שיטת רש"י ותוס' היא דשריפת תרומה טמאה נמי מדרבנן היא. עין תוס' שבת שם ובביצה ואכ"מ) ומצאתי סמוכות לזה ממאי דקא טרח תלמודא בשבת למיהב טעמא למאי דקתני במתניתין דאין מדליקין בש"ש בשבת וביו"ט ולא קאמר ה"ט משום דאין עושין מח"ח ומה גם לדעתו דר"ח שם בדף כ"ד ע"א דבסתם ע"ש יכול להדליק בש"ש האיך שרינן ליה להדליק והרי עושה מח"ח (יש לדחות דבאין לו איירי וכנ"ל) אם לא דעכ"ל דבחד דאורייתא וחברתה דרבנן אין בו משים ח"ח אלא שאין אני מוצא טעם בדבר