מנחה חריבה נה

בשאר איסורים ובקדשים דמה לי הכא דמותר מה"ת חד בתרי ורבנן גזרו או בקדשים דמותר מה"ת ורבנן גזרו ואפ"ה אם נאבד אחד מן העולם תלינן איסורא ביה. וה"נ בשאר איסורים. ומזה הוכחתי דאף דדבר שהתורה התירה בפירוש ביד חכמים לגזור ולאסור דהכא התורה התירה בפירוש מום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובות אפי' חד בחד ירצו וחכמים גזרו דלא כט"ז יור"ד סי' קי"ז עכ"ל ובחק נתן כתב עליו דליתא דלא כתב הט"ז אלא כגון נבילה דכתיב בפירוש או מכור לנכרי דכולהו ידעי וזיל קרובי רב לכך אין כח ביד חכמים לאסור. אבל הכא לאו בפירוש איתמר אלא מדיוקא. ולא ידע לה אלא רבנן לכך יש ביד חכז"ל לגזור ולאסור עכ"ל ואיני במשמע כן מהט"ז עצמו סי' תקפ"ח דשם ג"כ איני קרי בי רב. ואכמ"ל בכלל זה ושו"ר בתו"ח שם בסוף הסימן שהביא דברי הפמ"א. אך לא ראה דברי החק נתן. וגם הוא העיר מאו"ח הנ"ל. ועיין מש"כ לעיל דף כ"ב מזה

ע"ב במשנה שם וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדיה ושפחותי' מפני שלבה גס בהן. פרש"י כשאדם רואה וכו' ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדוש על המים ע"כ. ונראה לפ"ז לפי מאי דמחלק בגמרא דכדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה דכאן קודם שנמחקה מגילה. וכאן לאחר שנמחקה מגילה. וא"כ נראה דואחר שנמחקה המגילה גם עבדיה ושפחותי' יכולו לראות דשוב לא בעינן שתודה. וגם הרמב"ם לא ביאר בזה בפ"ג מהל' סוטה. אך מסידור דבריו שם דין ו' משמע דכל זה הוא קודם המחיקה עיי"ש ודין דאחר המחיקה כתב בפ"ד דין ה' והנה הרמב"ם שם פ"ג דין ב' כתב הגיעו לירושלם ב"ד הגדול מושיבין אותה ביניהם ומאיימין עליה „שלא בפני בעלה" וכו'. ודין זה דמאיי' שלא בפני בעלה. לא הערה הכ"מ מקורו. ומצד הסברה נראה דלמד כן מדינא דהכא דאין מניחין עבדי' ושפחותיה מה"ט נמי מאיימין שלא בפני בעלה. כדי שלא דעתה גסה ומנצחת עליה. שלא להודות. ודייקתי שהמאירי ז"ל בפירושו כאן לא העתיק תיבות אלו מהרמב"ם ז"ל הנתונים במדה ובמשקל. ואולי אפשר עוד לאמור בטעמא דמילתא. משום שהרי אומרים לה „דאנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו ומגידין לה מעשה יהודא ותמר כלתו. ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשוטו ומעשה אמנון ואחותו" לשון הרמב"ם שם ולכך איני כדאי שישמע אחר דבר זה וכמו דתנן במסכת מגילה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ובאמת ראיתי בהגהות הרד"ל ז"ל שהקשה לקמן בגמרא דאמרינן דאומר לה מעשה ראובן וכו'. מהא דתנן ספ"ג דמגילה דמעשה ראובן נקרא ולא מתרגם ומתרץ משום דבצבור שאני. ועוד משום דלא כתיבא הודאתו בתורה. אבל כאן שמספר לה ההודאה אדרבה שבחי' הוא ומטעם זה נ"ל שלא צדק המאירי מהוסיף כאן מעשה אמנון ותמר וכו' יע"ש ונעלם ממני שהרמב"ם כתב זה. ול"נ דלק"מ דהרי כל עיקר האיום והסיפורים הוא שתודה ולא ימחה שם הגדיל על המים וא"כ הרי הוא לכבוד שמו יתברך ויתעלה. לא חיישינן לכבוד בו"ד. וכמו דאיתא המעשה בירושלמי כאן הלכה זו מר"מ שרקקה לי אשה בעיניו משום שגדול השלום ואמרי לי תלמודיי רבי כך מבזין את התורה. אמר לון ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו יע"ש וה"נ וק"ו לשכינה שלא ימחה שמו על המים לא חיישי' לכבודו של ראובן ודוד. ועכ"פ אפשר לומר מה"ט לא היה שום אדם בשעת אמירת דברים אלו. ואף שלא בפני בעלה. אך מקור מקומו טהור של האי דינא. אכתי לא שמענו

שם טמאה אני שוברת כתובתה ראיתי בהגהות פורת יוסף שכתב לכאורה ק"ל באשת כהן שאמרה טמאה אני באונס צריך ליתן לה כתובתה וא"כ האיך פסוק ותני שוברת כתובתה וכו' וי"ל דשאני הא דקאמרה טמאה אני לאחר שנסתרה שנתנה אצבע בין שיניה ומ"מ צ"ע היכי דאמרה שכבר היתה טמאה באונס מעיקרא קודם שנסתרה דהרי לא עשתה כלום בסתירתה. ע"כ. והנה לכאורה מרש"י ז"ל שמפרש דלכך לא נהרגה משום דלא הוי התראה. מוכח דמפרש לה דוקא ברצון אבל לא בא"כ ובאונס. ועיין לעיל דף ו' ע"א בתוס' שאנץ ובחדושי שדברתי מזה. ואולי משום זה דאי מיירי באונס. לא היתה מחיובת ליתן שובר. ובמה שנסתפק בזינתה מקודם באונס. דלא קעבדה כלום בסתירה. הנה כבר ראיתי שחקרו חקירה זו. בא"כ שזינתה באונס. ושוב זינתה ברצון אי יש לה כתובה. משום דבלא"ה היתה אסורה לו מקודם ואין לי פנאי כעת לגמור חיפוש מחיפוש. ויש לעיין בשו"ת ברית יעקב. ועיין בחדושי ריש מכילתין מש"כ עוד באשת ישראל ואומרת מותר אי יש לה כתובה יע"ש

שם גמרא ורימנהו כדרך וכו'. אינו מובן לכאורה דהרי הברייתא גופא קשה דקתני כשם שמאיימין וכו' כך מאיימין וכו'. וע"כ צריך לחלק בין קודם שנמחק מבין לאחר שנמחק. ושו"ר בק"א שעמד על זה ע"ש. ועיין בירושלמי שהגמרא הביא סתמא הברייתא דכשם שמאיימין בלי שום רומיא יע"ש ועיין לקמן י"ד ע"ב ד"ה אי משום דר"א לית ליה איום שתשתה אף לאחר מחיקת מגילה. יע"ש

שם גמרא אלא ראובן למ"ל דאודי והאמר רב ששת חציף על ב"י דמפריט חטאה כי היכי דלא לחשדי' אחוהי ע"כ ופרש"י דמפריט חטאיה. לרבים. כוונתו דבלא"ה הרי איכא מחלוקת תנאי אי צריך לפרט את החטא. עיין יומא פ"ו ע"ב.