מנחה חריבה נד

בטעם רבינו כיון דקיי"ל דצריך להיות התראה באיזה מיתה וגם שיקבל עליו התראה ויתיר עצמו למיתה וגם צריך שיעבור תוכ"ד כמש"כ הרמב"ם פי"ב מסנהדרין וא"כ בהודאה מפי עצמו ליכא כל הני ע"כ. וכתב עליו המהר"ן שזה שגגה דא"כ בהודה מפי עצמו שגם התרו בו וקיבל עליו התראה והתיר עצמו למיתה בכה"ג היה צריך להרג עפ"י עצמו ומלשון רבינו משמע שלעולם אין הורגין עפ"י עצמו. ע"כ ונעלם מבין שניהם דברי רש"י דשמעתין שכ"כ באמת מה"ט ולא על הרצ"ח תלונתו. עוד השיג עליו על הרצ"ח יע"ש נראה שנעלם ג"כ מהרצ"ח דברי רש"י דסנהדרין מ"ג ע"ב הנ"ל שפירש בטענת עכן ליהושע קודם ההודאה. שבא להורגו שלא עפ"י עדים יע"ש והנכון עמו עם המהר"נ. ומה נעים לי להעתיק דברי הרדב"ז ז"ל הנחמדים מפז בטעם דברי הרמב"ם ז"ל, וז"ל פי"ח מסנה' תניא מי שבא לב"ד אמר הלקוני אין מלקין אותו והכי אמרינן בכל דוכתא אין אדם משים עצמו רשע והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות ולפיכך כתב וכללו של דבר גזירת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם. ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשי של אדם קנינו**(ואין זה ענין להא דאמר רבא בנזיר (ס"א ע"א) שאני הכא דאמר קרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנוי' לו יצא עבד שאין נפשו קנוי' לו וכו' וכן שם (ס"ב ע"ב) עיי"ש ופשוט)** אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הלכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגא דמיתה הוא. אבל ממונו הוא שלו. ומש"ה אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג עצמו. כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קנינו. ועם כ"ז אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר עכ"ל היקר. ועדיין צ"ע ממלקות דמה שכתב דמלקות פלגא דמיתה. ואין נפשו קנינו. ליתא דהרי קיי"ל החובל בעצמו אע"פ שאיני רשאי פטור עיין ב"ק (צ"ב ע"ב) פלוגתת התנאים בזה. וגם אי נזיר חוטא. ועיין בסנהדרין (פ"ד ע"ב) גם יש לעיין בתשובת מהרלב"ח ז"ל בפסק הסמיכה. שראיתי לפני כתשע שנים שמדבר בענין זה דמלקין עפ"י עצמו כן כמדומה לי. ואין לפני כעת. ועיין בתולדות אדם לרבינו ירוחם ז"ל ח"א. ועיין בשו"ת חת"ס חלק אור"ח בתשובה להרצ"ח סימן ר"ח ג"כ קצת בענין זה דיהושע ועכן

שם משנה מעלין אותה לשערי המזרח שעל פתח שער ניקנור ששם משקין את הסוטות. ועיין בפרש"י. ואינני יודע מפני מה אינה נכנסת הסוטה בפנים העזרה ואין לומר משום דילמא מתה מחמת המים. דהרי בלא"ה היו אומרים הוציאוה. לקמן דף כ' ע"ב. ופריך שם מ"ט דילמא מתה למימרא דמת אסור וכו' שמא תפרוס נדה וכו' וא"כ יכולים שפיר להכנסה בפנים. ושוב להוציאוה ולכאורה י"ל סעייתא מכאן לשיטת רש"י בקידושין (נ"ב ע"ב) דפריך בגמרא שם. וכי אשה בעזרה מניין ופרש"י דנשים אין נכנסות לה כדתנן במס' כלים. וא"ש. אך התוס' שם כתבו דלא דק דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה. ועוד הקשו שם מסוטה גופה וז"ל ועוד הרי סוטה ונזירה נכנסות בעזרה להניף עכ"ל. ובאמת לא ראיתי שסוטה גם לתנופתה נכנסת בפנים העזרה דהלא משמע מכאן ומלקמן כ' ע"ב דכל העת היתה עומדת בשער ניקנור שלא נתקדש. ואנה מצאו שנכנסת בעזרה. גם בלא"ה איני מדוקדק לשון התוס' מסוטה דהלא הוי א"א ואין קדושין תופסין בה כלל ושו"מ שהרש"ש שם עמד על זה ואף די"ל דנכנסה להניף. ושוב מת הבעל דאינה שותת. עכ"פ לא שכיח הוא. ואולי מפני שהיה מגלה את לבה וסותר את שערה. אינו כדאי לעמוד כן בעזרה וכמו שכתבו התוס' יומא (כ"ה ע"א) ד"ה והא בעינן וכו' ואומר ר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע"כ. ומעתה כש"כ פרועות ראש באשה דהוי ערוה. כש"כ דגנאי הוא לעמוד כך בעזרה

שם ר"י אומר אם היה לבה נאה וכו' לא היה סותר. לקמן ח' ע"א כתבו התוס' אע"ג דגזה"כ הוא שב ואל"ת לאו מעקר הוא. ע"כ. הנה אף לפמש"כ לעיל דר"י ס"ל דאין ביד חכז"ל לגזור נגד דבר המפורש בתורה להיתר וכדעת הט"ז כנ"ל, מ"מ אין זה ענין להא דהט"ז הנ"ל דמשום גדר וסייג לד"ת שפיר יכולים לאסור וכבר הזכרתי לעיל דף ב' דברי התו"ח סי' י"ב שכתב כן שגם הט"ז מודה בזה והוסיף להביא המשנה דריש ברכות דכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ואע"ג דכתיב התם בהדיא בקרא עד בוקר עכ"ל. ומ"מ איני ברור כלל זה בדברי האחרונים ז"ל וכמדומה שראיתי דבר בארוכה בשו"ת בנין עולם. ויעיין בזבחים (דף ע"ד ע"א) תוס' ד"ה רב אמר וכו' שכתבו דהא דאיצטריך לן קרא לא לחד בתרי איצטריך דבלאו קרא ברובא בטול אלא לחד בחד איצטריך והש"ס מייתא ליה לקרא משום דכיון דכל כך התיר הכתוב אין ראוי להחמיר מדרבנן לגבוה עכ"ל. לכאורה מבואר כהט"ז ז"ל. אך עיין בפנים מאירות שם דביאר להתוס' לאמיתית דכיון שאיצטריך לחד בחד ומדרבנן אסרוה אפילו חד בתרי. א"כ חד בתרי שוה