מנחה חריבה נג

היא והוא יאמין לדבריה ואין כאן מיאוס בעיניו כלל ויותר יש חשש מרגלה ליה בסוטה. שהרי אם יבוא עליה שוב לא יבדקוה המים ולהכי חיישינן לפיתו והוא יאמין לה שלא פעלה עון משא"כ גבי מעוברת חבירו שפיר מאוסה בעיניו גם משום ספק זנות ובזה לא ישמע לה להאמינה לבוא עליה דהא עכ"פ רואה הוא דגם עכשיו ניחא לה באיסור דהא אסורה היא לו מדין מעוברת חבירו. ולכך לא תהא נאמנת בעיניו כלל. את"ד ובדבריו א"ש נמי האי ירושלמי שהעירותי לעיל. דלא דמי לסוגיא דסוטה. דיש טעם דמשדלתו. כדי שלא יבדקהו המים. ועוד היה א"ל דלשמא יבוא עליה חיישינן אף בספק סוטה. אבל לשמא בא עליה עמדינן על האי אומדנא דמזוהמת היא בעיניו וא"ש מהא דגט ישן. וסוגיא דהכא. שעמד בה תוס' שאנץ הנ"ל. ועיין בהגהות מצפה איתן על התוס' ד"ה אמר וכו' שכתבו דוקא בפרכא שכן יש היתר לאיסורא פרכוהו וכו' די"ל דמש"ה חזרו רבנן מהיא הנותנת דנהי דאיסור לאו לא חמירא מ"מ י"ל דנאמן משום דמוזהמת היא בעיניו ולכך פרכוהו מסברא שאין לה היתר ויצרו תקפו בדבר שאין היתר לאיסורו וכ"ת דש"ה שמוזהמת בעיניו לכך מייתי קרא ואומר מים גנובים ימתקו לומר דכיון דנאסרה היא מתוקה עכ"ל ונעלם ממנו דברי הב"ש אהע"ז הנ"ל וזכה לכוון לדברי התוס' שאנץ. – ויעיין בב"מ דף צ' ע"א כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא יע"ש. והיינו כמש"כ התוס' כאן דלא פסיקא האי מילתא. אי חמור עדיף ועיין סנהדרין ק"ג ע"א דקאמר שלא תמצא אשתך ספק נדה. ופרש"י ז"ל דקשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה וודאית שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ע"ש ובהגהות הגאון פתחי שערים ז"ל כתב נ"ב סוטה (דף ז' ע"א וכ"ח ע"א) תוס' ד"ה מה ת"ל (ויש ליישב דאפילו בספק נדה בעלה נאמן עליה ומש"ה בעי טעמא דיש היתר לאיסורא ע"כ. ולפ"ז לסברת חכמים דהיא הנותנת יל"י דהלא ספק נדה דאין בה איסור כרת ובעלה נאמן עליה ויש לעיין

שם ברש"י ד"ה שוברת וכו' שלא התרו בה עדים. (מהד"ב) כתבתי לעיל מה שיש לתמוה על זה. וכן הוא לשון המאירי „שהרי מאחר שלא ראו העדים את הביאה ולא התרו בה אינה נהרגת" יע"ש מה שכתבתי להמתיק דברי הרש"ש. וכעת ראיתי שכבר עמד על זה הגאון בעל שירי קרבן בירושלמי פ"א הל' ג'. והניח בצ"ע וקצת סעייתא למש"כ היכי דיש הוכחה ואומדנא בלא"ה הו"א דנהרג יע"ש מהמל"מ פ"ג מהל' מלוה הלכה א'. דהרמב"ם כתב שם אלמנה וכו' אין ממשכנין וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ. ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה ע"כ. ופירוש המל"מ וז"ל ונראה דכתב רבינו כן חסום דע"כ מיירי במשכנה בעדים דאי לא לא לקי עפ"י עצמו ומשום דאיצטריך לאשמיענן דאם נשרף לוקה וזה לא שייך אלא במשכנה עפ"י עדים (דליכא מיגו) (אין הבנה לדברים אלו ואולי ט"ס הוא.) כתב דוקא אם תודה אבל בכפרה נשבעת ואשמעינן בכאן שאף ע"פ הודאתה מחייבתו מלקות דאם אין חוב אין כאן איסור חבלה לחייבו מלקות אעפ"כ לוקה ודו"ק עכ"ל א"כ נמצא ג"כ שעפ"י תביעתו הוא את החוב מתחייב במלקות. דהלא בידו למחול החוב או לכפור שאין לו ולא ליתחייב במלקות. ומה שחבל בטעות חבל ואם אין כאן חוב אי"כ איסור חבלה. ומיירי הכא דליכא עדים על החוב וכמו שכתב הרמב"ם אם כפרה נשבעת. אלא ע"כ בוודאי בכה"ג מתחייב מלקות גם עפ"י עצמו אף שלא דמי כלל לנ"ד. ולא הבאתיו רק לדוגמא. – ויעיון ברמב"ם הל' סנהדרין ספי"ח דין ו' שכתב גזה"כ הוא שאין ממיתין בב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שני עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות הוה ע"כ משמע ג"כ מדהוקשה להרמב"ם ז"ל מיהושע שהרג לעכן. אף שעליו נפל הגורל וזה בלבד מספיק להוכיח בכן הוא. וכמו שאמר לו יהושע אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה אר"י לחלוק בזה וכמו שפרש"י שם. והוא מבבלי והירושלמי דסנהדרין. דף מ"ג ע"ב והיה הכל על פי ד'. והוצרך מ"מ הרמב"ם תחרץ משום דעפ"י דין המלכות היה. בי"ח דלא ס"ל האי טעמא כמש"כ. אלא דלשיטת רש"י דמטעם מודה בקנס הוא. י"ל כן דלגבי עכן בכבר כמעט ידוע היה שהוא הוא בעוכרי ישראל, שפיר ג"כ נהרג עפ"י עצמו ולק"מ. אלא שצ"ע קצת על מה שפרש"י בם ביהושע ח' כ"ה וירגמו אותו כל ישראל אבן. פרש"י שחלל את השבת. ובגמ' שם מ"ד ע"א משמע משום שבא על נערה המאורסה. יע"ש וזה בוודאי הוי נהרג עפ"י עצמו בלא עדים ובלא אומדנא. ועיין רש"י שם מ"ג ע"ב ד"ה יהושע בגורל אתה בא. להרגני שלא בעדים. וצריך עיין בכל זה ועדיין צריכין אנו למודעי דברי רבינו ז"ל משום שעפ"י דין המלכות היה. או הוראת שעה. ומסיים הרמב"ם ז"ל אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא וכו' כללו של דבר גזירת המלך הוא עכ"ל. וראיתי בהגהות ציוני מהר"נ שהביא בשם הגרצ"ח שכתב די"ל בפשיטות