מנחה חריבה נא

ענין שבועה לכאן. דהשבועה היא כאן רק לאיים עליה שהרי עדיין צריכין בירור דמים המאררים. וכבר ביארתי זה בארוכה במק"א ביסודו של דברי הנו"ב (עיין לעיל דף ד' ע"ב ודף ט' ע"ב) ולק"מ כמובן. ועוד לפי דעתו. נאמר ג"כ דע"א יכול לחייבה שבועה כמו שע"א יכול לפוטרה לפי דעתו. והרי משנה שלימה שנינו רבי יהושע אומר מקנא לה עפ"י שנים ומשקה לה עפ"י שנים. וגם לרב"א דמשקה עפ"י ע"א. הרי גם על פי עצמו משקה משא"כ בשבועה דעלמא ובירושלמי הל' א' מבעי ליה בנסתרה בע"א בשחרית ובע"א בין הערבים וכו' וכמה טרחו הפוסקים ז"ל בזה בעדות מיוחדת בעדי סתירה. ועיין בשו"ת הגרעק"א ס' רכ"ב אות י"ח דכתב דממנ"פ בליכא עדים אנן לא מאמינין להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז אך עדיין קשה לוקי שבא עליה ב' פעמים כל פעם בפני ע"א דליהווי קנין אישות לא מקרי עדים כמש"כ הר"ן פ"ז דגיטין. ואולי י"ל דגם לטנין השקאה הוי כדיני נפשות ולא מצטרפינן העדים להעיד שבא עליה היבם להשקותה ע"כ ועיין שם סי' צ"ד ועיין נוב"ת ס"ס קמ"ח ופ"ת סי' קס"ו ס"ק ו' ומעתה ל"ל דע"א יוכל לסייע לה לפוטרה. גם נפל לה הק"ו של רבינו מהר"ם מרוטנבורג ז"ל שיסודו לפטור משבועה בעד המסייע משום דק"ו הוא איזה כח מרובה כח המוחזק אי כח שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק א"כ ק"ו ומה בשע"א מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק לישבע כשעד מסייע למוחזק כ"ש שיפטרונו מן השבועה. עיין רא"ש פ"ק דב"מ. ובנ"ד דע"א אינו יכול לחייבה שבועה. שאינו יכול לפוטרה. וטעמו הוא כמש"כ לעיל וז"ב בתכלית הפשיטות. ומש"כ עוד ועוד גדולה מזו היה להם להתרותו שהיא אסורה לו מן התורה, ואפשר שחייב מלקות דכתיב אחרי אשר הוטמאה עכ"ל תמיה אני שנעלם ממנו להקת הראשונים בשיטה זה וראש וראשון הרמב"ם ז"ל פסק דאין מלקות בסוטה משום דהוי לאו שבכללות עיין בפ"א מהל' איסורי ביאה ובהרה"מ שם. ועיין תוס' יבמות י"א ע"ב ד"ה מאי דכתבו שם בשם הגמ' דסוטה דאמרינן בסוטה שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה יע"ש וכוונתם לגמ' דכאן כמו שכתבו. ועיין תוס' יבמות ס"ט ט"א ד"ה כי ובסוטה כ"ח ע"א ד"ה מה וכו'. דדעתם דאיני רק איסור עשה ועיין מנ"ל הל' אישות. גם י"ל דר"י כאן לטעמיה דס"ל בפסחים ע"ב דהיכי דכתוב לאמר בתחילת הפרשה הוי זה איסור לאו ג"כ דלאמור הייני לאו אמור יעיש וכאן נמי כתוב לאמור היינו לאו אמור ועיין ביפה עינים בתמורה דף ז' בשם הגאון המלבי"ם זצ"ל שהקשה כמה קושיות כגון זה. וכדומה שנטלם ממנו קושית התוס' מנחות נ"א פ"ב ד"ה אף במה שהקשה במנחת כהן יע"ש. עכ"פ אינו מבורר דבר זה אי לוקות ועשה עצמו כאילו לא ידע מכל זה (שו"ר בעמודי אור שכבר הקדימני בסברא זו שכתבתי ליישב דר"י לשיטתו דלאמור הוא לאו עיי"ש בסי' צ"ה. ועיי"ש דמבאר עוד בשמעתין דמ"ט שינו רבנן תשובתם לר' יהודא ולר' יוסי' ולא אהדרו להו לתרווייהו מחד טעמא וגם קושית הגרעק"א על התוס' דלר"י דלא ס"ל חילוק זה דיש לו היתר לענין יחוד. א"כ מנ"ל באמה דיחוד דנדה שרי. ומבאר שם עפ"י הגמ' דיומא (י"ג ע"ב) דר"י אית ליה דמילתא דאסור לכ"ע לא גזרינן ביה ומילתא דשריא לזה ואסורא לוה שפיר גזרינן ביה דילמא עבר עליה (ועיין תוס' ריש פסחים) וא"כ י"ל דהייני טעמי' דר"י דשרי יחוד בנדה ולא יליף לה משאר עריות דבעריות עשתה התורה סייג לדבריה לאסור יחוד דהא אין אסורין לכל העולם שהרי האסורה לזה מותרת לזה משא"כ בנדה. ליכא למילף מינהו ולהכי שרי לדידי' יחוד נדה. ומינה יליף נמי ר' יהודא לסוטה שנסתרה שהרי עתה היא אסורה לכל העולם דלכ"פ אסורה משום סוטה שפיר דן מק"ו מנדה להתירה ביחוד ודו"ק [ואני איניני מבין כלל מדוע אסורה לכ"ע משום סוטה. אם לא משום איסור א"א. אבל סוטה לכ"ע מפני מה. ואולי באיני ידוע הבועל תאסר לכ"ע שמא הבועל הוא וכמו בנזיר י"א עיי"ש ול"ד כלל ואכ"מ) ולכך לא השיבו לו רבנן דמה לנדה שכן יש לה הותר דהא איהו לית ליה הא טעמא כמושנ"ת ולכך דחו לו היא הנותנת וכו' אבל כי שמעו רבנן לר' יוסי דדן כי האי ק"ו שפיר פרכוהו דמה לנדה שכן יש לה היתר דהא ע"כ מה"ט שרי. יחוד נדה כמו שנתבאר מסוגיא דיומא עיי"ש ואין להקשות מנ"ל באמת לרבנן איסור יחוד בסוטה הא לא דמיא לעריות דעריות חמירי שכן כרת משא"כ בסוטה דהוי איסור לאו. וי"ל כיון דקיי"ל גם לענין יבום דצרה. סוטה אסורה. משום דטומאה כתיב בה כעריות ה"נ מדמי לה לרבנן לענין יחוד אה"ד הפ"א עייש"ה)

שם ואומר מים גנובים ימתקו וכו' עיין בתוס' שפירשו על האי ואומר וכ' יע"ש. ובתוס' שאנץ כתב תימה מאי ואומר הא כבר נפרך הק"ו. וי"ל דה"פ וכי תימה דיש