מנחה חריבה מט

ל"ח דהביא בשם השעה"מ שכתב לתרץ דברי הרמב"ם מטעם הואיל ואי בפי מיתשיל עלה וכקושית התוס' וכו' ואני אומר אי משום הואיל תינח מע"ש דידיה אבל במעשר שני שנותן לו במתנה דלא שייך הואיל איך נפיק ידי מצה וכו'. פ"כ ונ"ב פלא הלא הרמב"ם לשיטתו דפסק דמע"ש איני ניתן במתנה משום דממון גבוה הוא ורק כשנתנו לו בטבלו וא"כ יכול לישאול עליו שוב ע"כ)

שם בתוס' ד"ה אמר וכו' באתרי' דר"י חמיר להו שביעית וכו'. ולכאורה ממקומות האלו שהביאו התוס' אין כ"כ ראיה משום דשם הוא הכוונה דחמירי להו לאינשו. אבל שחז"ל יתקנו בשביל זה בלאו דקולי לא שמענו. ועיין בכתובות (כ"ח פ"א) המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי. וכתבו בתוס' דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נשאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה וכו' דכיון דנשאת חמירא ליה אפי' לכהן ע"כ חזינן כסברת רבנן דכל דקיל ליה צריך הרחקה טפי (ולישנא דהתוס' שם שכתבו דחמירא ליה אפי' לכהן שדחוק הוא דפשיטא: נראה. משום דבאמת לגבי כהן א"ל דאין איסור אשת איש חיל לגבי איסור גרושה. וע"כ משום דיש כאן איסור מוסיף אבל למאן דלית ליה איסור מוסיף אין ה"נ דליכא דין דא"א לכך קאמרו דכיון דנישאת חמירא אף לכהן משום איסור א"א ומכש"כ להני אחרונים דס"ל דאיסור מיהא איכא דחל אע"א לענין אסורא גרידא). ועיין ט"ו אהע"ז סי' קי"ט

שם בברייתא מה"ת האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים מוסרין לו שני ת"ח וכו'. לכאורה מהברייתא דקאמר מפורש דמוסרין לו שני ת"ח אף שמה"ת האיש מביא את אשתו וא"כ מסיים להרב לי דבדרך פד דאיכא שלשה ול"ל כי היכי דליהווי עליה סהדי או להתרות בן דהלא קאמר אבל אמרו חכמים משמע שהוא נגד מה שמן התורה האיש מביא את אשתו וכו' ואם כטעמם הנ"ל הרי זה דין אחר וצ"ע

שם איכא בינייהו אבל אמרו. דלר' יהודא לית ליה דמוסרין לו שני ת"ח וצריך להבין מאי טעמא פליגי ונראה קצת לומר דפליגי בזה דראיתי להגאון רי"א חבר זצ"ל שהעיר בהגהות כאן בזה"ל מה"ת האיש מביא את אשתו וכו' עיין ס"ז יור"ד סי' קי"ז ס"ק א' דקשה עליו מכאן וצ"ע: וכוונתו מבוארת לפי שיטת הט"ז שם. דכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין ביד חכז"ל לאסרו והלא כאן כמפורש היתרו בתורה. כדקאמר מה"ת האיש מביא את אשתו. וא"כ האיך יש כח ביד חכז"ל לאסרו ולגזור עליו גזירה שיצטרך שמירה מב' עדים. זה כונתו ז"ל. וא"כ י"ל דבזה גופי' פלוגי ת"ק ור"י דת"ק ס"ל דיש כח ביד חז"ל לאוסרו ולגזור אף בכה"ג שמה"ת האיש וכו'. אבל לר"י לית ליה דאבל אמרו. משום דאין כח כלל לגזור גזירה בדבר שבא מפורש להיתר. אך באמת י"ל דל"ק כלל. דזה לא מקרי כלל מפורש בתורה להיתר וכן ראיתי בספר תו"ח סי' י"א שהעיר על הגמ' מדברי הט"ז וכתב כן דאיני מפורש בתורה להיתר שיתיחד עמה. אך עכ"פ היה י"ל דבהא פליגי דר"י ס"ל. דמקרי מפורש בתורה להיתר אך אין בזה טעם. ועיין בגמרא דב"מ דף פ"ח ע"א דקאמר מפני מה חרבו חנויות של בית הינו ג' שנים קודם לירושלם מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת שהיו אומרים עשר תעשר וכו' ולא מכר תבואת זרעך ולא לוקח וכו'. ופרש"י כלומר מה שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מה"ה עכ"ל ופירש בשו"ת דברי יוסף הספרדי סי' מ"ח הובא בתו"ח הנ"ל ג"כ. לפי דברי הט"ז הנ"ל וכוונת רש"י כך הוא שהקילו באיסור דרבנן מחמת שמצאו היתר מה"ת והיכי שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ולכן לא רצו לקבל גזירת חז"ל כדעת הט"ז אבל טעו בזה דדוקא היכי שההיתר מפורש בתורה כמו מכיר לנכרי וכדומה. אבל מה דאתי מדיוקא דקרא לא מקרי מפורש ויש כח לחכמים לאסור פכ"ד ועיין שם בתו"ח ואכ"מ ולפמש"כ הרי פליגי בזה ר"י ות"ק. ועיין בתוס' ב"מ ס"ד פ"ב ד"ה ולא ישכור וכו' ולפי' ר"ת צ"ל דה"פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה להדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם וכו'. וכבר הערו האחרונים ז"ל מכאן מקיר לשיטת ט"ז עיין בשו"ת חת"ס. ועכ"פ נשמע מזה דרבי יהודא לא פליג על סברא זו אך באמה מהתוס' אין ראיה שאין כח ביד חכז"ל לאסרו דהתוס' לא קאמרו אלא שלא רצו שם חכמים להעמיד דבריהם. אבל אין ה"נ אם רצו וראו בזה סייג לתורה שבידם להעמיד שם דבריהם וגם בערכין שם דף ל"א כתבו בגוונא אחרינא. וז"ל דרבית גמורה מדרבנן קאמר והאי דאמר אלא שהתורה התירתו הכי פירושו מדכתב לן רחמנא זין בתי ע"ח גלי לן דכי ה"ג אין זה ריבית דאורייתא ע"כ. וזה לא כבר נתחדש לי פירוש נכון בתלמודא דבני מערבא. לפי סברת הט"ז ושיקול דעתו וז"ל הירושלמי דמכילתן (פ"ג הל' ז') רבי דוסא ממלחיא רבי אחא בשם רבי