מנחה חריבה מח

שם תוס' ד"ה נדה שהיא בכרת וכו' תימה דמשמע וכו' דיחוד דעריות דאורייתא א"כ יחוד דנדה מנלן דשרי וי"ל דווקא יחוד דעריות דאין להם היתר וכו' אבל נדה לא ע"כ. והקשה אדם הקשה כברזל הגרעק"א ז"ל זי"ע מהיכי יליף ר"י מק"ו מנידה יהא כל עיקרו דנדה דמותר ביחיד הוא רק מהאי טעמא דיש לה היתר א"כ בסוטה דאין היתר אין ראיה מנדה ודמי לשאר עריות וצע"ג עכ"ל. ועיין בתפי"ר ובהגהות הרש"ש מש"כ בזה. ולחומר הקושיא. נ"ל עם מה דאמרינן לקמן (כ"ה ע"א) על האי ברייתא דתניא ר"י אומר בעלה נאמן עליה מקו"ח ומה נדה שהיא בכרת וכו' אמרו לי לא אם אמרת בנידה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר, ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאיבעי מחיל ליה לקיניו ובעיל. אלא ש"מ לאחר סתירה אינו מחול ש"מ. וא"כ י"ל דר"י ור"י דדייני האי ק"ו ס"ל דגם לאחר סתירה מחול הוא ויש לה היתר ע"י מחילת הקינו. א"כ הרי בסוטה ג"כ יש היתר לאיסורו ודמי לנידה ושפיר דאין ק"ו מנדה. והם השיבו לו דהיא הניתנת. או משום דבאמת בסוטה אין היתר לאיסורו דלאחר סתירה איני יכול למחול כ"נ. ועל מה שאמרו דבעלה נאמן עליה משום שאיסור קל הוא העיר הגרעק"א ז"ל דלפ"ז נראה דאם פרסה נדה מותר לו להתייחד עמה כיון דאסורה לו ג"כ משום נדה דאיסורו חמור. אולם כפי מה שהשיבו חכמים לר"י דנדה יש היתר לאיסורו לא תקיף יצרו משא"כ בסוטה. א"כ בכל ענין אסור להתייחד עמה עכ"ל ואני תמה עליו שלא הרגיש דגם אם פירסה נדה אין אסירה לו משום נדה דאין איסור נדה חל על איסור סוטתו. ואף אם נימא דלענין איסור בעלמא לקוברו בין רשעים גמורים חל. מ"מ השתא הכא. הרי כרת ליכא ואין אסורו חמור. ושוב אסור להתייחד עמה. והרי קיי"ל דאיסור חמור על איסור קל ג"כ אינו חל ועיין בכזה לענין הבועל שבא על א"א בני"ב מהד"ק חאור"ח סי' ל"ה ומסיים שם ולמימר דאיסור נדה הוי איסור מוסיף מגו דחייל לענין טומאה ואף שבלא"ה כולנו טמאי מתים מ"ח נפ"מ לענין כמה חומורת שיש בטומאת נדה לענין מו"מ. הנה לבי מהסס בזה דלא מצינו בכל הש"ס איסור מוסיף רק אם נתוסף איסור לגבי חיוב אבל מה שמטמא אינו לא איסור ולא חיוב שנחשב זה איסור מוסיף ולמימר שניתוסף עליו חיוב למאן דסובר הנכנס בזה"ז במקום מקדש בטומאה חייב כרת וכו' דבלא"ה חייב כרת על ביאת מקדש משום טומאת מת יע"ש ועיין טעה"מ הל' איסורי ביאה פי"ז. וספר אבי הנחל ואכ"מ בזה. ורק למ"ד דאמרינן איסור חל על איסור א"ש דברי הגרעק"א ז"ל. אלא דרבי יהודה ס"ל אין איסור חל על איסור בחולין דף ק' ועיין זבחים ס"ט ע"ב ד"ה רב"י וכו' וכן רבי יוסי ביבמות דף ל"ג יעי"ש. ואף אי נימא דאיסור ספק סוטה לא הוי אלא איסור עשה כמו שהארכתי בזה במק"א מ"מ גם איסור לאי לא חייל איסור עשה כמו שמבואר בתוס' שבועות (כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי לה וכו' יע"ש ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' פ"ח ויש להאריך הרבה בדבריו אלא שאכ"מ בזה ולא באתי רק להעיר. ועיין בשי"ת טוב טעם ודעת מהד"ת ראיתי בריהטא שהאריך הרבה בדברי התוס' כאן לענין יחוד דעריות ואין אתי כעת

שם סוטה דלאו וכו'. והא דלא קאמר סוטה שהיא רק ספק לא כש"כ. י"ל משום דהכתוב עשאו כוודאי. ועיין תוס' לקמן כ"ח ע"א ועיין מנ"ל ריש הל' אישית. וכבר הרגישו בזה התוס' ביבמות שם דף י"א ע"א מהגמרא שבכאן דקאמר סוטה שהיא בלאו. ועיין מנ"ל הלכות יו"ט דבלאו שיש בו מלקות דוקא אמרינן מה לי איסור לאו וכו' יע"ש א"כ כאן דספק סוטה אינו לוקה וכמו שציינתי דיבורי התוס' לקמן ודיבמות הנ"ל וכבר הצריכו עיון בזה ועיין בק"א שם. אך דעת הרמב"ם דגם בוודאי סוטה אינו לוקה. וא"ש הא דאמרינן דאיסור לאו קיל מאיסור כרת. וכבר הרגישו בזה התוס' ד"ה אמר דבדוכתא סגיאין אשכחן דחמירי להו לאינשי עבירה קלה ומסתפי מינה טפי מעבירה חמורה יע"ש ופלא שלא הרגישו מהא דיבמות דאמר רבא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת. ועיין שם באריכות במנל"מ פ"א דין י"ז ובהגהה שם הזכיר דיבור התוס' כאן. ועיין נוב"ת חלק אהע"ז סי' ס"ו שכתב. אבל לענין איסור לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הדבר צריך תלמוד שזה הוא מחלוקת האמוראים ביבמות קי"ט ע"א והרי רבא דהוא בתרא דחה שם סברא זו והקשה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו וכו' וכבר דברתי מזה בחיבורי נב"ק אור"ח סי' כ"א עכ"ל. ישם הזכיר גם דברי המנל"מ ואין הפנאי מסכים להאריך כעת

[נשמט מלעיל דין דיש שאלה. אגב דקאימנא להביא הערה אחת שהערותי על הצל"ח פסחים