מנחה חריבה מז

דאסהידו עדים לאו בר קטלה הוא משום דאי הוי מודה מפטר יע"ש וע"ש בתוס' מכות ד"ה דבעידנא ובזבחים שם כנסמן בגליון. ומה"ט אין אדם נהרג עפ"י עצמו ומעתה י"ל דהרי מוכח בכמ"ק דכל דעיקר המעשה ידוע עפ"י עדים אלא שהוסיף בהודאתו פרט אחד לא הוי מודה בקנס ליפטר. ועין מהרש"א ב"ק ריש שנה"פ ובתומים ועוד. וא"כ ה"נ הוא כיון דאיכא רגלים לדבר שזינתה והיא הודחה ג"כ הו"א דנהרגת עפ"י עצמה משום דכאן לא הוי מודה בקנס כיון שכבר רגלים לדבר שזינתה לכך קמ"ל דאינה נהרגת משום דליכא התראה. והא דכתב רש"י הטעם דאין אדם נהרג עפ"י עצמו משום דהוי מודה בקנס. ת"ל דליכא התראה מעדים בשפת מעשה. י"ל דנפ"מ אליבי' דריבר"י דחבר א"צ התראה. וז"פ. והוי ג"כ כאילו התיר עצמו למיתה כמבואר בתוס' סנהדרין (מ"א פ"א) ד"ה באשה יע"ש

דף ז' ע"א גמרא לא הכא ה"ט כי היכי דליהוי עליה סהדי. וצע"ק דמאי קא פריך הו ת"ח אין כ"ע לא וכו'. הלא כיון דכל עיקר דבעינן תרי הוא דליהווי עליה סהדי דפרש"י ז"ל „ואם יבוא עלי' יעידו עליו לב"ד הגדול ולא ישקוה" א"כ הלא פ"ה פסולין לעדות וכדאמרינן בקדושין ובפסחים (דף ל"ט ע"ב) ומ"ט פ"ב ואפילו לאביי דאמר בפ' חומר בקודש דכמאן מקבלינן השתא סהדותי' מע"ה כר' יוסי ע"ש היינו דוקא בע"ה שיש לו דרך ארץ וזהיר במצות כדמחלק הרי"ף בפסחים שם ועיין רמב"ם פי"א מהל' עדות דין ב' ובכס"מ ולח"מ שם. ועיין תוס' חגיגה שם. וברמב"ם שם דין ג' כתב נמצאת אומר וכו' כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול פד שיוחזק וכו'. וא"כ לכך אין מוסרין לו כ"פ שהם בחזקת פסולין ואין מוסרין עדות לפ"ה

שם נדה דכרת חמירא ליה ומהימן וכו'. אין לפקפק לדעת הרמב"ם בהל' א"ב ובספר המצות. דבכל עריות ונדה בכללן יש לאו דלא תקריבו על חיבוק ונשוק וקר"ב לבד כידוע. וא"כ מדוע נאמן בנדה ולא מצרכינן עדים. דילמא יגע בה בחו"נ דיעבור על לאו. די"ל כיון דמהימן על עיקר הביאה שהיא בכרת ואינו בא עליה מהימן נמי על זה ולא חיישינן להכי וז"פ. ועיין סברא כי האי בחמדת שלמה לתרץ קישית השעה"מ מריש יבמות על הרמב"ם. ועיין בבית הלוי ח"ר סי' א'. וכבר הקדימו בזה הח"ש הנ"ל וה"נ כיון דמהימן על עיקר משום הכרת. נאמין גם על הלאו שבא עמה סוטה דלאו דלא חמירא ליה ולא מהימן

שם אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר. עיין לקמן כ"ה פ"א דהוכיח מינה הגמ' דלאחר קינו וסתירה לא מהני מחילת הבעל ואין קיניו מחול. דאל"ה גם סוטה יש לה היתר במחילת הבעל וצ"ל דפרש"י כאן דאין לה היתר. היינו אם תמצא טמאה. וא"כ מאי מהני אז מחילת הבעל אחר שנמצאת טמאה. וקודם שתיה מהני שפיר מחילה אבל אין לה היתר כשתטמא. וצ"ע בזה גם יש לפרש בזה מה שמסיק ר"י ואומר מים גנובים ימתקו וכו' ועין מה שפירשו התוס' ד"ה ואומרו וכו' יע"ש ולפי הנ"ל יש לפרש הכי דתאמר בסוטה שאין לה היתר וא"ת ימחול על קיניו ויבעול ואומר מים גנובים ימתקו. ורוצה לבעול באיסור בלא מחילה משא"כ בנדה שתטהר מעצמה ועיין ברש"ש וצ"ע בזה והנה כשראיתי בראב"ד בבעלי הנפש בשער הפרישה שחשב וכן פי שנדר הנאת תשמיש מאשתו בין שנדר הוא וכו' וכן אשת ישראל שקינא לה ונסתרה אסורה לו ואפי' להתיחד עמה עד שישקנה והיא טהורה. פ"כ משמע דבנודר הנאת תשמיש מותר להתיחד עמה. וכן כשחשב שם הפרישה זו למעלה מזו חשב מוסף עליהם הנודר וכו' מוסיף עליהם אשת ישראל שקינא לה ונסתרה שהיא אסורה בכל אלה ואסורה להתיחד עמו וכו'. מבואר דבנודר מותר להתיחד עמה. וטעמו ונימוקו נראה מהאי שמעתתא דכל טעמא בסוטה הוא משום שאין לה היתר. תאמר בנודר שיש לו היתר חכם מותר להתיחד עמה. ושו"ר שכוונתי בזה במז"ה לדעת הראשונים ז"ל שהרמ"א באהע"ז (סי' פ"ו ספ"י) הביא דין זה מהגהות מיימוני מהמקור שבגמ' כאן יע"ש בב"ש ובבאה"ט ואף לפירכא דנדה דבכורת חמירא סוטה דבלאו לא חמירא ליה. וא"כ נודר שהיא בלאו לא חמירא ולא מהימן אולי י"ל חומרא אחרת בנודר דהלא קיי"ל יש מעילה בקונמות ובגוונא שכתב הר"ן נדרים ט"ו ע"ב ד"ה והא מה"ת ועובר בשני לאווין ועיין ברמב"ם פ"ד ממעילה דין ט' וא"כ מעילה חמור הוא לאינשי. (אף שלכאורה זר הוא דלהווי מעילה בזה) ועיין שם במל"מ באוסר איזה דבר בלא התפסה אי יש מעילה. וכן באיסר רק הנאתו אי איכא מעילה מי בעינן שאיסור דבר מסוים אי לא ע"ש והארכתי בזה במק"א ואין מקומו כאן. אך זה דוחק לחלק בין הלאווין: