מנחה חריבה מו

**(ויצא מרשות בעלים וכו' עכ"ל, וא"כ ה"נ איתיאשו הגזברים וגם בני העיר ושקלים קדושת דמים הן, וליפקו לחולין. ואולי יש לחלק בין הקדש חפץ. להקדיש דמים בעצמם דהם עצמם הוי קנין הגוף. אבל בוכרא הוא. וכן מבואר שם מהרשב"א הנ"ל דסד"א דאף דקדשי מזבח הו"א כן אי לאו קרא יע"ש. ויש להאריך אך אכ"מ:)** והנה מהגמרא דב"ק שהבאתי לעיל דפריך גם גבי חטאת שמתו בעליה דנימא דאדעתא דהכי לא קרוש. משום זה. איניני מבין מה שהקדימו התוס' כאן בקושיתם „כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה" מה לי מי הוא המביא אם היא הביאה נמי נימא הכי דאדעתה דהכי לא הקדישה. גם מה שמסיימי התוס' „דהכא נמי הוי עדים בעולם קודם הקדש" דהלא חזינן דגם במיתה דבר שנולד אח"כ ג"כ אמרינן דנימא אדעתא דהכי לא הקדיש וא"כ יחול נמי קושית התוס' על המסקנא דמוקמינן כשזינתה בעזרה. נמי יש להקשות כן ואדעתא דהכי שלא תהי' המנחה לבדוק את אשתו לא הקדיש מעיקרא. ואולי יש לחלק דזה סיבה ממעשה אחרת. ולא מהאי מעשה גופא והבאה זו הראשונה ודו"ק ועיין בתוס' נזיר ל"ב ע"א (על הגמ' שהובא בתוס' כאן) וז"ל ד"ה מי שנדר בנזיר וכו' פי' לקרבנותיו ומצא שנגנבה בהמתו ובא לחכם לשאול על נזירתו ע"י חרטה זו שאומר אילו היתי יודע שבהמה עתידה ליגנוב וכו' אם עד שלא נגנבה הבהמה נדר בנזיר אע"פ שלסוף נגנבה לא יתירנו החכם ע"י חרטה זו וכו' שזהו נולד וכו' וכן ההוא דחורבן בה"מ בסמוך דהוי נולד וכו' וי"ל בענינים שרגילים לבוא אח"כ שפיר מסיק ליה אדעתא בשעת הנדר וכו' עיי"ש. וא"כ י"ל דזינתה בעזרה דנעשה אח"כ ולא שכיח הוי נולד משא"כ מיתה. אבל באמת הלא מבואר בנדרים ס"ד ע"ב דמיתה הוי נולד ומינה הוכיח רב"א דפותחין בנולד עיי"ש. גם נראה מדברי התוס' דכל זה דאמרינן דלא הוי נזיר היינו ע"י שאלה. וא"כ מה חלקו כאן התוס' לשתי קושיות והלא קושיא חדא היא דיש לו לישאול לחכם בחרטה זו. שוב ראיתי שם בתוס' נזיר בע"ב ד"ה ואם לאו וכו' שמסקי התוס' „ונראה דאפי' לב"ש מודי בהא דלא הוי נזיר" וא"ש אבל להשוות הענינים מב"ק ונזיר הנ"ל ותוס' כאן עוד אני נבוך הרבה בזה. ועיין ברש"ש כאן. ועיין בתוס' יו"ט דהעתיק דברי התוס' בדיבור אחד עם מש"כ התוס' ד"ה דכי וז"ל ואדעתא דהכי לא קדיש. ולא דמי לאשם תלוי דתנן ר"פ בתרא דכריתות דנודע לו קודם שנשחט ירעה עד שיסתאב דהא מפרש התם טעמא דמתוך שלבו נוקפו בשעת הפרשה ומתירא מספק החטא גמר ומקדיש ליה עכ"ל ומשמע דהתוס' בעצמם הרגישו בזו מהא דאשם תלוי. כפי שאני דקדקתי לעיל על המחנה לוי ובתוס' חדשים כתב דכל מה שכתבו התוס' אינו צריך למסקנא דשמא יאמרו שמוצאין מכ"ש לחול ולא הו"ל להתויו"ט להאריך ולדחוק בזה וגם לתירוץ קמא שזינתה בעזרה ל"ק קושית התוס' הנ"ל רק קושיתם לפי אא"ב ע"ש עכ"ל המגיה. והרגיש גם בזה

והתוס' יו"ט מתרץ וז"ל ונראה דמנחת סוטה אע"ג דאיהי מכפרה ונבדקת בה אפ"ה יש לבעל קצת שייכות בגווה הואיל וע"י קינויו היא באה. ושמה תוכיח. מנחת קנאות היא ולפיכך דמיא לאשם תלוי שע"י ספיקו שמא חטאת בא וקניו גרמה להביא מנחה. מקדיש מספק ולפיכך אין מצדו שום טעות אבל הא דפריך הגמרא תגלי מילתא למפרע וכו' היינו מצד העדים שאז אין המים בודקין ואין כאן בת מנחה מכח זה פריך בגמ' דלהווי הקדש טעות. לפי שעל בירור הספק באה וכיון שיש עדים א"א לברר הספק ויהי' טעות למפרע אבל אשם תלוי שלא בא לבירור ספק אלא לכפר אם חטא וכן דעת נדרו במנחה זו אין בה טעות שהוא גומר ומקדיש מכח ספק ודו"ק מה שאכתוב לקמן בשם התוס' עכ"ל ודבריו צריכין עוד הבנה. ועיין ק"א. ומסיים דהשתא א"ש נמי. ולא קשיא מה שהקשו בתוס' שישאל על הקדשו ולא תישרף דכיון דמספק גמר ומקדיש אי אפשר שימצא פתח ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי ואיני מתחרט מעיקרו הוי ע"כ והנה כמה שיטות דלא בעינן בנדרי הקדש חרטה דמעיקרא ועיין רמ"א וט"ז הל' חלה כמש"כ לעיל

דף ז' ע"א ברש"י ד"ה שוברת כתובתה וכו' ואינה נהרגת משום שלא התרו בה עדים בשעת מעשה ע"כ וכל העובר ישתומם דפשיטא דאין אדם נהרג עפ"י עצמו. ומאי קמ"ל. ומצאתי שהרגיש בזה כבר הרש"ש ז"ל וז"ל תימה אפי' לריב"י דאשה חברה א"צ התראה. מכל מקום הא אין אדם נהרג עפ"י עצמו. ודוחק לומר דש"ה דאיכא רגלים לדבר ע"כ ונראה ליישר מעט את דוחקו. עפ"י שיטת רש"י ז"ל עצמו במכות דף ה' ע"א ובזבחים ע"א דלכך בעידנא