מנחה חריבה מה

וכו'. וכבר דברתי מזה שהקשה זה התוס' שאנץ. ונעלם ממנו הרמב"ם והמל"מ שכבר העירו בזה עיי"ש היטב ומסיק שם „ואף דקיי"ל דמוסרין לו שני ת"ח מ"מ מאי חזית דהני סהדי שקרא נינהו דילמה הנך סהדי שאמרו שלא בא עליה בדרך הן סהדי שקרי וה"ל תרי לגבי פרי דמוקמינן לה אחזקה שהיתה אסורה בתרומה ים שתיה המים רק די"ל דהיינו דדייק רב עמרם ומר הא מילתא אמר לן רב ששת משום דהא רב ששת גופא משני בכתובות (דף כ"ב ע"ב) גבי שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דבניסת לאחד מעדיה והיא גם כן אומרת ברי דלא תצא וא"כ הכא כיון שהבעל והאשה אומרים ברי שלא בא עליה בדרך א"צ להוציאה ומותרת לו' עכ"ל ולפנ"ד לא דמי הברי שאומרת בשביל אחד מעדיה שהם בתורת פדות. משא"כ הבע"ד בעצמם לא מסתברא שיהני ברי דידה במקום תרי ותרי אתמהה וע"ש עוד. ועיין בב"ק (ק"י פ"ב) פריך בגמ' אלא מעתה חטאת שמתה בעליה תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשיה וכו' הלכתא גמירי לה וכו' וכן באשם שמתו בעליה וכו'. ע"ש ועיין הגהות ברש"ש ר"ה (דף ה' פ"ב) ד"ה בגמרא אלא מאי וכו' כתב וז"ל ודע דק"ל חלופי קרבן בנמצא הראשון אח"כ. מדוע לא יהי' חליפא הקדש טעות וצא לחולין. או עכ"פ יהא נשאל לחכם ויתירנו ואולי זה נקרא נולד. או דילפינן ליה מתמורה דחלה אפי' בטעות עכ"ל והרואה יראה שנעלם ממנו. גמרא מפורשת דב"ק הנ"ל דפריך דנימא אדעתא דהכי לא קדשה. דמוכח מזה דלא כתירוציו. גם תירוץ הגמרא נוכל לומר לישוב על קושיתו. דהלכתא גמירי לה הכי ושוב אח"ז כשלמדתי מסכת תמורה מצאתי כן בחדושי הרש"ש בעצמו שם דף כ"ב ע"ב ד"ה במשנה שהרגיש בעצמו אח"כ מהגמרא דב"ק הנ"ל וככל הנ"ל יע"ש. גם לא הביא דברי התוס' דשמעתין שהקשו כה"ג דנימא דיכול לשאול ועיין ברש"ש כאן מש"כ. וכעין זה הקשיתי זה לא כבר בגמרא דב"מ (נ"ח פ"א) דתנן בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו וכו' ואם לאו נשבעין לבני העיר ובני הפיר שוקלין אחריהם תחתיהן נמצאו או שהחזירו הגנבים אלו ואלו שקלים הם ואין עולין להם לשנה הבאה ע"כ ופרש"י דאלו ואלו שקלים הם דכיון דקדוש קדוש פ"כ וצ"ע מדוע לא ניחא דאדעתא דהכי לא הקדיש. גם לב"ה דיש שאלה נימא דישאול על הקדשו ותצא השקל לחולין וכעין דקאמר שם בגמ' ב"ק הנ"ל דש"מ דכסף מכפר מחצה דאל"ה נימא דאדעתא דהכי לא נתן יע"ש א"כ ה"נ נימא הכי. ומכש"כ בקודם דאתי ליד גזבר כאשר הארכתי בזה לעיל. וברמב"ם (הל' שקלים פ"ג דין י"ב) ראיתי שהביא ירושלמי המפריש שקלו וסבור שהוא חייב בו ונמצא שאינו חייב לא קדש המפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחת אם בזאח"ז האחרון לא קרש ואם בב"א הא' שקלים והשני מותר שקלים עכ"ל ומבואר בכ"מ בשם הירושלמי דילפינן כ"ז מחטאם יע"ש. ומעתה צ"פ דין הקדום שפסק הרמב"ם דשניהם שהפריש זאח"ז קדושים. נימא דאדעתיה דהכי לא קדוש. וכמובן יש לחלק קצת. וי"ל ג"כ דהלכתא הוא. וכן בזה שסיים הרמב"ם שם הפריש שקלו ומת יפלו לנדבה ע"כ הוא ג"כ דהלכתא גמירי לה כמו בחטאת ואשם. ונבוך אני עדין בזה ומקוצר הפנאי קצרתי. אך מזה דיכול לישאול צ"ע בזה. וצ"ל דדוקא בשמעתין דהמנחה נשרפת. אולי הוי מצוה לאיתשולי. אבל בעלמא כמו בשקלים הנ"ל ובחליפי קרבנות שהעיר הרש"ס הנ"ל דהשני' ג"כ קדוש ואיכא רווחא להקדש. לא הוי מצוה כלל לכתחילה לשאול וכנדרים (נ"ט ע"א) ואין ה"נ אם רצה לישאול בוודאי יכול. וז"פ לכאורה. ועיין תוס' ב"מ שם נ"ו ע"א ד"ה יצא וכו' שכתבו דאפילו מחחייב להקדש בטפות מפסיד כדאמרינן ביש נוחלין לא תשיימיה את דאמירתו לגביה כמסירתו להדיוט וכו' יע"ש ועיין קדושין כ"ט ע"א בתוס' ודו"ק

ונראה דגם בנתרומה התרומה נמי דינא הכי דמהני שאלה. וכן ראיתי כתב בפשיטות המנ"ח מצוה ק"ה וז"ל ופשוט דהמפריש שקלו אף אם נתרמה התרומה דמועלין בה עיין ר"מ כאן מ"מ יכול לשאול ככל הקדשות אם לא בא ליד גזבר עכ"ל וא"כ יקשה דלהני שאלה ומדוע זה וזה קדוש **(עוד הקשיתי בשמעתין דאלו ואלו שקלים משום דכיון דקדוש קדוש. והלא הכא דמיירי בגנבו ונמצאו הגנבים. א"כ בעת הגניבה מיאושי גזבר מינה דקיי"ל סתם גניבה יאוש בעלים (ועיין מחלוקת הפוסקים להלכה אי בגנב ישראלי או בגנב עכו"ם) וכיון דהוי יאוש גזבר א"כ פקעה קדושתה מינה. דכה"ג אשכחן בחולין (קל"ט ע"א) בתרנגולת שמרדה פקעה קדושה מינה למ"ד וכבר הקשה שם הרשב"א וז"ל וא"ת וקדושה שבהן להיכן הלכה. י"ל הקדש דמים אינה כקנין הגוף אלא כשעבוד. ממון וכיון שנתיאש הגובר מחמת שמרדו הוי להו כהפקר ופקע ליה שעבוד ממון שיש לגבוה עליו דאי נמי בקנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים וכאמרינן לענין שיירא שעמד עליה גייס דכל היכי דאין הבעלים יכולין ליטול יכול למימר מהפקירא קא זכינא דאלמא הפקר הוא)** וצ"ל כמש"כ לעיל.