מנחה חריבה מד

בפ"ק דב"מ גבי המפקיד אצל חבירו וכו' יע"ש שהאריך והנה הא דע"א נאמן גבי סוטה לאוסרה על בעלה כתב המ"ל בדעת הרמב"ם שחילק שם דע"א נאמן רק קודם שתיה אבל לאחר שתי' ע"א א"נ לאוסרה על בעלה. הוא מטעם דע"א א"נ כלל רק גז"ה הוא שע"א מבטל סגולת המים לבודקה ואז ממילא נאסרה על בעלה כמו קודם שתיה שאסורה מספק ואמנם לאחר ששתה אין ע"א נאמן כלל לאוסרה יע"ש ומעתה שפיר פריך הש"ס דאי אמרת שאם יש לה עדים במדה"י המים בודקין אותה. א"כ כי קדוש שפיר קדוש הכלי ואיתחזיק איסורא במנחה זו. וא"כ אף שבא העד ואמר שהיא טמאה מדינא א"נ להתיר המנחה אחר דאיתחזק איסורא ואין כוחו יפה כ"א לבטל סגולת המים ומספק אסורה. אבל א"נ להתיר המנחה אשר כבר נתקדשה בהכלי וכדעת רוה"פ. וביחוד רבעתו"ס דע"א א"נ באיתחזק איסורא כנודע. אבל אם נאמר דאשה שיש לה עדים במדה"י אין בודקין בכה"ג ע"א נאמן לפ"ד מהר"מ ז"ל (דע"א נאמן במקום שמסלק החזקה מעיקרא) דהיכי שאומר שמעולם לא היה חזקת איסור נאמן העד אף בדבר שבערוה ומכש"כ בזה להתיר המנחה כיון דלפ"ד שבא כעת היה הקדש בטעות מעיקרא ולא חל עליו שום איסור הקדש כלל ולק"מ קושית התוס' הנ"ל ודו"ק עכ"ל דפח"ח. אם כי יש עליו פירכות ופקפוקים דהרי מ"מ היא נמנעת מלשתות. וכל עיקר קדושת המנחה היא רק לברור המים. וכיון דליכא מים ליכא קרבן ואדעתא דהכי לא קדוש. ואין ההיתר בא מכח הגדת העד ודו"ק וקצרתי

ועל קושית התוס' השני' דאמאי נשרפת כיון דקיי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה להקדש וכו' ראיתי כעת בחדושי מחנה לוי שבסוף ספר המקנה למסכת קידושין שכתב ליישב בזה"ל. דלכאורה י"ל לפי שיטת הפוסקים בי"ד סי' רכ"ח סעיף ט"ו דלא מהני היתר חכם בנדר של דבר איסור כגון של שחיק וכיוצא בו ע"ש א"כ י"ל דהכא נמי כיון דקיי"ל דאסור להכניס חולין לעזרה אפי' שלא ע"י דרך הקרבה וכש"כ ע"י דרך הקרבה כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק שני (וע"ש במשל"מ) א"כ אם ישאל על הקדשו ה"ל למפרע איסור הכנסת חולין לעזרה כיון שכבר הביא המנחה לעזרה. וממילא תו לא מהני ההיתר כלל ע"כ. ונעלם ממנו דברי הראשונים הרשב"ם ורבעתו"ס ז"ל דכתבו דיש שאלה בהקדש אף לאחר שחיטה ודברי האחרונים שלפניו בזה כמבואר הכל לעיל. ובפרט באיסור הכנסת חולין לעזרה דלא פסיקא להו להתוס' דהוי איסור דאורייתא או לא עיי"ש במל"מ פ"ב משחיטה. ולדינא דיור"ד סי' רכ"ח לא דמי כמובן דהתם עצם ההיתר הוי על דבר איסור שנדר לגרר. ועוד לא הרגיש מהאי גמרא דמנחות דף מ"ח דאמרינן התם עלה דההיא דשחט שני כבשים על ד' חלות דאמרינן מושך א' מהם ומניפן והשאר נאכלת בפדיון ואוקמה רב חסדא דפריק להו גוואי וחולין ממילא הויין ופרש"י ממילא הווין דתוך העזרה הם נעשים חולין והוא לא הכניסם משנעשו חולין ע"כ והכי איתא גם בזבחים דף ע"ז עיי"ש והובא במל"מ שם. וכן הרגיש הט"א שם בר"ה דף כ"ח מגמרות אלו וה"נ כן. אלא דיש לחלק בין שאלה דעוקר הנדר מעיקרו. לפדיון דהוי רק מכאן ולהבא. וכ"כ כן הט"א שם וסיים דאין סברא לחלק בהכי. ומכ"ש לענין איסור הכנסה בוודאי הוי כן דכל דבעת ההכנסה הוי הקדש שפיר דמי ודו"ק ומסיים המחנה לוי ולכאורה י"ל דהיינו דסמכו התוס' קושיא זו בסוגיא דהכא דמסיק ר"פ דבאמת נפיק לחולין אלא דנשרפת מדרבנן גזירה שמא יאמרו וכו' א"כ בכה"ג כיון דגם עכשיו עבר על איסור הכנסת חולין לעזרה ממילא שפיר מהני השאלה לחכם ע"כ. א"י להבין. דהתם לא הוא עבר אלא דממילא הוי חילין. משא"כ היכי דהחולין נעשית ע"י שאלתו. אלא צ"ל דכך כוונתו דכיון דמדאורייתא חולין הוי. א"כ אינו עושה איסור ע"י שאלתו דבלא"ה הוי חולין ומה ששואל הוא רק שלא יהי' נשרף. והנה לפ"ד מיושב לי עוד דקדוק חזק מה שהקשו כן התוס' רק בשמעתין גבי הקדש מנחה. ולא הקשו כן בשמעתתא דכריתות גבי אשם תלוי וחטאת העוף שם. דאמאי תקבר. או ישרף. לב"ה דמהני שאלה ישאל על הקדשו. ולפמש"כ א"ש. גם לפי מה שהארכתי לעיל עם דברי הנוב"י יש ג"כ ליישב קצת. ודו"ק. עוד כתב שם באמצע דבריו דהנה באמת קושית התוס' השניה י"ל דכיון דאמרינן בגיטין דף י"ח ע"ב דזנות לא שכיחא א"כ י"ל דהך מתניתין אתאי כמ"ד דאין פותחין בחרטה ואי אפשר לעשות פתח מחמת שנודע לו שזינתה לאחר ההקדש דכיון דזנות לא שכיחא ה"ל נולד וקיי"ל דאין פותחין בנולד וכו' יע"ש. נעלם ממנו מש"כ התוס' בריש כתובות ב' ע"א דדוקא זנות בעדים והתראה דמביא לידי מיתה לא שכיח. אבל זנות בעלמא שכיח יע"ש וא"כ לא הוי נולד דזנות שכיחא הוא. ועוד יש לדקדק בדבריו עיי"ש ואפ"ל יותר. וגם על הגמרא הקשה דמאי קאמר דתגלאי מילתא למפרע דסהדי שקרא נינהו דילמא הא דלא בדקי מיא הוא משום דבא עליה בדרך