מנחה חריבה מג

מ"מ אינו עולה יפה דא"כ יקשה על הרשב"א כקושית המנ"ל והח"צ הנ"ל דלא העיד שנטמא מאותו שקינא לה כנ"ל ומסיק מכח ראיות די"ל דהא דאמרינן פ"ד לאו דנימא שאחר הוא הבועל ולא הוא. אלא דוודאי דהוא הוא הבועל אלא דאין אנו מקבלים עדותו על עצמו אפי' אם בקושטא קא מסהיד מצד גז"ה מטעם דקרוב הוא אצל עצמו ואי לאו דפ"ד ה"א דנימא מגו ומהימן אף ע"ע ושפיר מע"ר וכיון דהוא רשע גמור פסול מצד הכתוב דאל תשת רשע עד ומבטל כל העדות לזה אמרינן פ"ד. ומהני הך סברא דפ"ד דל"א מגו. וא"כ קושיא הנ"ל במק"ע דאיך משכחת שהית המים כיון דאיכא הבועל בעולם היודע מטומאתה. ומונע שתית המים וע"ש מה שכתב עוד בזה

ובמה שהבאתי לעיל השגת המל"מ על התוס' מהתוס' שבועות עיין לעיל. י"ל בזה ענין חדש לפי מאי דקיי"ל בספ"ק דמכות במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ולא בעינן עד שיראו כמכחול בשפופורת יע"ש והנה וודאי יתכן אף שנראה כדרך המנאפים מ"מ י"ל דלא היה שם ביאה רק נשיקת אבר דקיי"ל דלאו כלום הוא. ומ"מ הורגין וסוקלין ע"ז משום דהוי מיעוטא דמיעוטא ומחזקינן לביאה גמורה וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מאס"ב דין י"ט אין העדים נזקקין לראות המנאפים וכו' ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. אמנם זהו כלפי דידן דב"ד של מטה ממיתין עליה. אמנם קמי שמיא גליא אם היה כאן ביאה או לא. ומעתה י"ל אם יש לה עדים במדה"י שראו כדרך המנאפין. ואנו שאין יודעין. משקין לה מים המאררים. המים בודקין לה שפיר. דאף דאיכא דידע בה מ"מ הלא באמת יכול להיות דטהורה. ונהי דאסרינן לה מחזקה ורובא מ"מ אולי ממיעוטא הוא. א"כ אם באמת טהורה היא ונקתה ונזרע זרע ואם נטמאה המים יזיקו לה ואף דאיכא עדים דטמאה היא מ"מ לא ראו הביאה חמש ויכול להיות דטהורה. וסגולת המים המאררים קמי שמיא היא וקמי שמיא גליא. וקמי שמיא לא שייך למיזל בתר רובא וחזקה. ואף שנאסרת בעדותן על בעלה. אף דאינם מעידין רק כדרך המנאפים. מ"מ מחזקינן לה שהיא טמאה ולא תלינן לומר שמא לא הוי ביאה. ודילמא זכות תולה לה דנהי דאם לא באו עדים דטמאה היא מותרת לבעלה ולא חיישינן בזכות תולה כמש"כ התוס' בע"ב בשם הירושלמי אבל כי באו עדים דטמאה היא. ומילתא דלא שכיחא הוא לומר דלא הוי ביאה. מה"ת לנו לומר ולתלות מניעת הבדיקה משום דטהורה היא. נימא משום זכות היא ואסורה לבעלה. ומעתה כי מקשינן בגמרא מהא דבאו עדים דמנחה נשרפת ואי אין המים בודקין כי קדשה בטעות קדשה ע"כ. צ"ל דהקושיא הוא דסתמא קתני ושבאו לה עדים שהיא טמאה ואף שראו כמכחול בשפופרת. מ"מ מנחתה אסורה וע"ז מקשי כי קדשה בטעות קדשה. אבל באמת אשכחינן דאף שיש עדים מ"מ המים בודקין כנ"ל א"כ י"ל דכי איכא נמי ע"א אין המים בודקין. אבל זה רק בעד טומאה ממש. אבל כשהעיד דראה כדרך המנאפים המים בודקין וא"כ כי אמרינן הכל מודים בעד טומאה סתמא קאמר אף דלא ראה רק כדרך המנאפים וע"ז המים בודקין שפיר. וא"כ ממנ"פ אם טמאה היא הלא המים בודקין ואם לא הוי טמאה למה יעיד הלא בעדותו תפסיד עוד בחנם שהרי באמת טהורה היא ואנן נאסרנה מחמת עדותו והצריכו התוס' בשבועות שם לתירוצם דלפעמים הזכות תולה עכ"ל עיין בע"ז בעיטור ביכורים לתוס' סוטה ואין בידי כעת. והנה בע"א שהעיד שראה רק כדרך המנאפים צ"ע קצת דהלא כל עיקר דעדים דהורגין עפ"י עדותן כי האי. משום חזקה כדכתב הרמב"ם הנ"ל דחזקת צורה זו שהערה וא"כ בע"א הלא כתבו האחרונים לענין אחר. דלא מצרפינן לע"א חזקה שע"י חזקה זו נאמין לו. וא"כ ה"נ אינו נאמן ע"א לומר שנטמאה דלא מצרפינן לעדותו גם החזקה. ויש לחלק דאנן תופסין רק עדותו שאמת הוא דראה כדרך המנאפים. ושוב תפסינן אנן דחזקת צורה זו שהערה. ובפרט היכי דקינא לה ונסתרה מקודם. בוודאי חזקה זו טובה היא. ועיין בשמ"ק לב"מ דף צ' בשם רבינו יהונתן עי"ש ועיין שו"ת הגרעק"א סי' צ"ו ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' ע"ו ודו"ק. ובמנ"ח מצוה קכ"ט עייש"ה. אך באמת נראה יותר דגם עצם בדיקת וסגולת המים. תליא בדין האיסור והטומאה שהעדים יכולין להטיל בדבר זה. וכל דאיכא דידע ביה שעפ"י דין ב"ד תאסר אשה על בעלה ואין תועלת בהבירור. אין המים מבררין

עוד ראיתי במהר"מ מינץ כנ"ל בסימן י"ג שכתב ליישב קושית התוס' בשמעתין דנימא דאדעתא דהכי לא אקדשיה להמנחה יע"ש בדבר נחמד וראוי. להעתיקו. וזה"ל וי"ל עפ"י מה שהעלה הרב בעל המשנל"מ פ"ג מה"ס על כל הא דתני שם בסוגיא שבאו לה עדים או שהיה לה עדים במדה"י היינו מדות המועיל בסופה דהיינו פ"א וכמש"כ הרא"ש