מנחה חריבה מא

(אגב ראיתי שם בריש ענף ו' שהעיר מהא דאיתא ביבמות (דף פ"ו) דתניא ואכלתם אותו וגו' אתם וביתכם למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום וכו' ולא נמצא שום חולק על זה והובא זה במל"מ (פ"ד מהל' הרומות הלכה י"ב) בשם הבעה"ת אך הרמב"ם לא הביא זה ויש לתמוה למה לא הביא דבר המבואר בש"ס מכ"ד. ויש להעיר עליו דהרי בריש ענף ד' הביא הגמרא דכתובות (דף ע"ב) דמקשה הגמרא על מאכילתו שאינו מעושר ולא קוצה לה חלה ה"ד אי דידע לפרוש אי דלא ידע מנא ידע ומשני דאמרה פלוני כהן תיקן לי הכרי וכו' ואישתכח שיקרא עיי"ש. וא"כ הרי למידין אנו מגמרא זו דהאשה יש בידה אף שלא בידיעת בעלה לצוות לחכם לתקן הכרי ולהפריש חלה. וכי עיקר החטא הוא דאישתכח שיקרא. אבל לולי זה שפיר מהני. וסתמה דגמרא כהדין המפורש ביבמות הנ"ל, והרמב"ם שהעתיק הגמרא דכתובות הנ"ל בפכ"ד מהל' אישות דין י"ד הלא ממילא נשמע האי דינא דיבמות הנ"ל. ולכך י"ל דסמך הרמב"ם ז"ל בספר זרעים. על מה שהביא כבר בספרו נשים הקודם וכה"ג כתבו לתרץ בכמ"ק) והנה בכל מה שביארתי דעיקר הפרשת מנחת סוטה הוא בשבילה ויש לה חלק בה ולהבנת האב"מ מרש"י דף י"ט היא נקראת הבעלים. יש להשיב על עיקר קושית התוס' בסוטה מהא דמדמי לנזיר עי"ש וראיתי שוב שהרגיש קצת מזה הרש"ש פי"ש אך יש להעמיק עוד יותר וקצרתי

שם גמרא (מהד'"ב) נטמאת מנחתה וכו' משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף. הנה בתוספתא פ"ה הל' ב' שנינו לה בהאי לישנא משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות תעובר צורתה ותצא לבית השריפה ע"כ ותמוה הוא לכאורה דהיכן מצינו טומאה שתצרך עוד עיבור צורה ובפסחים פ"ב שנינו כל שבדם ושבבעלים טעון עיבור צורה. וכן מבואר בפסחים ל"ד ע"א גבי מחלוקת דר"י ור"ל בהיסח הדעת אי הוי פסול הגוף או פסול טומאה יע"ש. וע"כ צ"ל דהאי תוספתא הוא כתנא דבי רבה בר אבוהו הוא דאמר אפילו פיגול טעון עיבור צורה שם דף ל"ד ובמקומות הנסמן שם. ועוד היה נ"ל לומר. דיש להעיר בדבר חדש דהרי בפסחים שם (י"ט ע"ב) ובמנחות וחולין דף ל"ו ע"ב דקאמר ואלא דאיתכשר בחיבת הקודש אימור דמהניא וכו' תפשוט דבעי ריש לקיש צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או אין מונין בו ופרש"י קצת מן הסולת שלא נגע בשמן ולא הוכשר ונגע בו שרץ וכו'. דלא מהניא לקבולי טומאה אלא משום הכשר דחיבת הקודש יע"ש. והשתא במנחת סוטה אשר לא יצקו עליה שמן א"כ כולה אינה מוכשרת לקבל טומאה אלא משום חיבת הקודש. ומשקי בית מדבחיא ג"כ לא דיין שאינו דכן אלא שאינו מכשירין. ושיטת רש"י ז"ל דחיבת קודש הוא רק מדרבנן מעלה בעלמא עי"ש ובזבחים ל"ד ע"א ובמנחות כ"א ע"א בתוס' וכן שיטת הרמב"ם בסוף פרק י' מטומאת אוכלין עי"ש. וכיון דלא הוי רק מדרבנן נ"ל דבעינן עיבור צורה ואח"כ יצא לבית השריפה. ועיין בפסחים דף ט"ו ע"א תוס' ד"ה וולד טומאה וכו' ובצל"ח שם. וא"ש פירוש התוספתא. אבל לשיטת התוס' במקומות הנ"ל דהוי דאורייתא צ"ט. וצ"ל כנ"ל. וראיתי מפורש כן בתוס' חולין הנ"ל (שלא היה לי בעת כותבי הנ"ל לעיין בפנים) ד"ה צריד של מנחות וכו' שהקשו על פרש"י דיצטרף הכלי לענין הכשר כאילו הוכשר כולו וע"כ פירשו דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה בתחילה כשהסולת בביסה וכמ"ד במנחות דמדת יבש נתקדשה והוי מנחה קדושה בלא שמן או במנחת חוטא או במנחת קנאות דליכא שמן ונתקדש הסולת בכלי ולא נתן בו מים כלל עכ"ל. מפורש דבמנחה סוטה לא הוי הכשר כלל. אלא מטעם חיבת קידש. „ומש"כ שלא נתן בו מים כלל" צ"ע דהרי משקי בית מטבחיא אינו מכשיר כמבואר בפסחים הנ"ל. ומה שמסיימו התוס' דהוי מצי למיבעי בבשר קודש שלא בא במים דדם קדשים לא מכשיר. י"ל במים שבירושלם וכמבואר בע"ב שם ובפסחים שם בבשר שלמים שהעבירן בנהר יע"ש ברש"י. אבל במנחות צ"ע. ועיין במנחות נ"ז ע"א ובתוס' שם ובהגהת הב"ח מסיים שם בשם התוס' וי"ל דנקט צריד של מנחות לפי שרגילים ליזהר שלא יגע בהם מים משום חמץ ע"כ א"כ ליכא מים כלל במנחות. ומטעם זה לא הוי לתיתה במנחות כמבואר גם בפסחים ל"ו ע"א. וי"ל לגבי בשר כמש"כ שם התוס' בע"ב ד"ה אלא וכו' הו"מ למימר דאיתכשר במים מחוברין וכו' יע"ש אבל במנחות ל"ל הכי דתלושין איני מכשיר. ולמסקנא דתרגמה אדם לק"מ. אבל הרמב"ם פסק דגם מים שבעזרה איני מכשיר עיין בהל' ט"א פ"י דין ט"ז. ואכ"מ להאריך בדינים אלו. עכ"פ דברי התוספתא י"ל כמש"כ. ואתי שפיר מה שהשמיט זה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו בהלכות סוטה. משום דלא קיי"ל כרבה בר אבוהו אלא דלא בעי עיבור צורה רק בדם ובבעלים כמו שפסק בפ"ד מהל' קרבן פסח דין ג' ופי"ט