מנחה חריבה תט

שיקנא לו דהיינו בשליחותו וקמ"ל דיכול לעשות ולקנאות ע"י שליח שעפ"י רוב הוא שכינו היודע ומרגיש במעשה שכינתו אם יש לה עסק עם זרים וחשודה על הזנות, וכן מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' רכ"ט בדין קינוי בכתב וכתב עדיף משליח והביא הבאה"ט ופ"ת אם מהני קינוי ע"י שליח ומתשובת חיים שאל ח"ב סי' י"ג שהוכיח דבכ"מ חוץ משבועה ומורד במלכות כתב עדיף מדיבור ובכנה"ג בשם ב' גדולים דהיינו ע"י שליח מהני עיי"ש עוד

בדף י"ט ע"א מה שהשגתי על תירוץ המחנה לוי וכתבתי דאמירת ברי לי מהני רק לגבי אם ניסת לאחד מעידי' אבל לגבי דידה והבעל לא מהני עיי"ש, הנה יש לקיים דבריו לפי מה שמסביר הפ"י בכתובות שם בשם הרשב"א דהיינו טעמא דמהני אמירת ברי דידה משום דמהני ברי לגביה והבאתי דבריו לקמן בספרי דף קי"ט ע"ב באריכות על דברת התוס' שם עיי"ש בד"ה שם באה"ד וכך תפסו מקצת אחרונים ועפי"ז יש לקיים דברי בעל מחנה לוי, ונעלם ממנו דברי הרשב"א, ויל"ע, ועיין עוד בנחל יצחק ח"א מש"כ ליישב קושית הגרעק"א גבי ר' זכרי' בן הקצב עיי"ש

בדף לענין מעוברת חברו וכפי דברי התוס' יו"ט שהוא רק תקנה ולא גזרה, צריך להוסיף ואף שלכאורה לפי"ז יש מקום לספק דבעקר וסריס שא"א שתתעבר לא יהי' איסור מצד מעוברת חברו, אך הדבר פשוט ומבואר כך בפוסקים בח"מ וב"ש אהע"ז סי' י"ג דגם בכמו אלה גזרו משום לא פלוג וכמו שמפורש כן בש"ס לענין הבחנה שגזרו גם על עקר וזקנה עיי"ש

בפרק ו' מ"ח אמר עד אחד אני ראיתי' שנטמאת וכו', י"ל דנקט ראיתי' ולא אמר סתם „אמר עד אחד“, הנה לפרש"י והרע"ב דבעינן דוקא באותה סתירה, א"ש הכוונה אני ראיתי' שנטמאה באותה סתירה וזה הוא שבא להורות בלשון יתירה ד„ראיתיה“, ולשיטת הרמב"ם דכנראה לא בעינן דוקא באותה סתירה עיין מל"מ שם על הרמב"ם ובתוס' רעק"א וכמו שביארתי בפנים הספר י"ל דהכוונה הוא להורות דוקא אמר ואני ראיתי' אבל עד מפי עד לא מהני וכדבארתי בספרי דף קמ"ג עיי"ש

שייך לסוטה דף י"ז ע"ב בתוס' ד"ה כתבה על שני וכו' ראיתי כעת דבר מתמיה בהגהות הגאון המובהק מו"ה ר' וואלף באסקוויץ זצ"ל למס' נדרים דף ל"ח ע"א בגמ' ד"ה אלא על גבור כתב: עיין תוס' סוטה דף י"ז ע"ב ד"ה כתבו על שני וכו' עכ"ל ונלאתי לפום רהיטא למצוא פתרון דבריו וכוונתו העמוקה לדברי התוס' הנ"ל שיהי' להם שייכות עם גמרא זו אם לא שיש ס"ם בדבריו. ואחר העיון אני חושב לומר שכוונתו הוא לעורר על זה שאמרו בגמ' שם דגבור מנל"ן ממשה דכתיב ויפרוש את האוהל על המשכן ואמר מר משה רבנו פרסו וכתיב עשר אמות אורך הקרש ע"כ, והשתא יקשה מנ"ל דפרס האהל כאחד בב"א דילמא פרס מעט ואח"כ עלה ועמד על דבר מה והשלים את פריסתו, אלא ודאי מדכתיב ויפרוס את האהל על המשכן משמע דכל האהל כולו פרס כאחד בעמדו על הקרקע, וכ"ז לשיטת רש"י שם דפסול בשני דפים דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרים וה"נ אהל אחד אמר רחמנא ולא שני אהלים דזה שמכסהו בב' פעמים הוי כאילו שני אהלים אבל לשיטת התוס' דכל שמעורה ספר אחד קרינן א"כ ה"נ כל שמעורה אהל אחד הוא וא"כ שפיר י"ל דפרס חצי אהל ואח"כ חצי אהל השני ומ"מ שפיר כתיב „האהל“ דכה"ג גמי אהל אחד קרינן בי' כן אפשר ליישב שכיוון בהגהתו, ואף שיש לדחות זה ואת הטוב מזה אקבל, ומה שהקשה הרא"ש שם מהקמת הקרשים עיין מהרש"א שם מה שמיישבו

הוספה למש"כ בספרי מנח"י דף ג' ע"א, לא לימא אינש לאיתתי' וכו', ראיתי בשאלתות פר' נשא סי' ק"כ שהביא הגמ' דאמר רב חנניא מסורא לא ליקני' אינש לאיתתי' וכו' איסורא דלעלם ברם צריך לומר בעל שמחל על הקינוי קינויו מחול או אינו מחול וכו'