מנחה חריבה שצא

או"ח שחברתי עוד בשנת תרע"ג. וע"ד שהעיר מכת"ר לחלק דבבר"כ שאני שכופין בשביל טובת העם, עדיין צריך לברר ולחלק דמ"ש מכבוד אב דכל עיקרו אינה אלא בשביל טובתו של האב כידוע ואדרבה איכא דעת הראשונים בחדושיהם ליבמות דכל שאינה להנאתו של האב אינו מחוייב בכבודו עיי"ש ואפ"ה קיי"ל דאין ב"ד כופין עליה בשביל טובת האב כמבואר בש"ע סי' ר"מ. וכן מהשבת העבוט בחו"מ סי' צ"ז סי' ט"ז ברמ"א ולחלק בין יחיד לרבים אינו נראה כלל, ועוד יש להאריך בביטול סברתו אך כעת אכ"מ, והנה הלום כה ראיתי זה איזה שבועות בספר „כה תברכו“ שמיוסד כולו על דיני ברכת כהנים לרב גדול ספרדי בשמו אלעזר הכהן חמצי ז"ל ושם מערכת הכ' סי' ג' ראיתי שחקר בזה אי כופין לכהנים, ושוב אייתי לה מהא דהוי מ"ע שמ"ש בצדה וכתב דתליא בפלוגתיה דר"י ור"ע ואף אם ת"ל דלר"ע דאמר ברכה לכהנים מאברכה לא הוי מ"ע שמש"ב מ"מ לר"י הרי הוא מ"ש בצדה, ומתמה מחמת זה על הפמג"ד שחקר בזה עיי"ש באריכות בענין וה וכהערת הגריי"ד ז"ל

ובראש דבריו אדם נדפס שם בספר „כה תברכו“ שאין לחלק ולומר דשאני מ"ע דבר"כ כיון דמטי להו הנאה לישראל שהם מתברכין, אם כופין אותו נראה ככופין ומכין להנאת עצמם להיותם מתברכים מהרבה כהנים הא ליתא שאין לחלק בהכי שהרי אמרו גבי פרועת בע"ח מכין אותו אף דמטי הנאה לבע"ח ונראה ככופין להנאת עצמם ולא לכבוד הש"י וקיום מצותיו יתי' את"ד בקיצור

והנה לפי הבנתו היה יכול להביא גם מכבו"א וכן מהשבת העבוט שהביא בעצמו שם אח"כ לענין אחר דלולי דהוי מ"ע שמש"ב הוי כופין אף שמטי הנאה לאביו ולהלוה בהשבת העבוט, אלא דבאמת איכא לפלוגי טובא ואיני דומה כלל בר"כ למצות הנ"ל שהם מצית פרטיות ואף דמטי הנאה להאיש הפרטי, אבל מ"מ הב"ד כופין אותו לעשות המצוה, אבל בבר"כ שגם להם מטי הנאה שכל כלל ישראל מתברכין כמו שאמרו לעם שבשדות א"כ מטי הנאה גם להם ע"י הכפיה, וא"א למצוא בנקל ב"ד שאין מגיע להם הנאה, (אם לא ב"ד של כהנים ויל"ע בזה) ושפיר יש מקום לסברתו שרצה לחלוק דכאן בבר"כ לא אמרינן שנכופו אותו בשוטין ואין לנו ראיה ברורה לע"ע לסתור סברתו אף שאינה מתקבלת על הלב וצ"ע, ויש מקום להעיר דלאו הנאה חשוב מהא דמצות ללה"נ וקצרתי, ועכ"פ היא היפוך מסברת מעכ"ת שיחי' וד' יהפוך לבבינו לטובה ליראה ולעבוד אותו בלב שלום השקט ובטח ובהרחבת הדעת כעתירת ידי"ע הצעיר העלוב פנחס עפשטיין

לענין זה שהארכתי בספרי בדף ע"ג ובכמ"ק אי צריך לכתוב הפרשה סוטה בלשה"ק דוקא או בכל לשון סגי עיי"ש הנני להעיר כי גם מדברי רש"י בברכות י' ע"ב שפרש"י ד"ה פרשת סוטה „כשהכהן משביעה“ ג"כ א"א למידק מידי כמובן וק' וכן פרש"י בשבועות ל"ט ע"ב אף שנוטה יותר לומר דפירש כך לאפוקי הפרשה כשכותב אותה, אבל אין לנו הכרח או דוקא בלשה"ק, או בכל לשון שירצה סגי

מה שכתבתי בספרי דף מ"ט ע"ב בענין מה שקשה דכיון דהשיבה לו גיורת אני אז שוב אין שייך השאלה שמא קיבל בך אביך קדושין וכו' עמש"ה ובשם העיון יעקב, מצאתי כעת בשי"ת שו"מ מהדורא ד' ח"ש סי' א' שהקשו לו כן וכתב דרש"י פירש גיורת אני היינו שאינה עובדת ע"ז וא"כ באמת היה לה אב ויכול לקדשה רק שאינה נכרית דאינה עובדת ע"ז ושפיר שאל ע"כ ואין לזה טעם, וכן הרגיש על המהרש"א בח"א שהבאתי משיטת הרמב"ם דיכול לקדש אותה כשהוכר עוברה ע"ש

לסוטה דף כ"ז ע"א ד"ה דומה, נשאלתי מח"א על דה"ק שאינם הולמים כלל ואינם דומים, והשבתי לו תיכף ששם על אתר בין בעלי הגהות על הש"ס עמד על זה הגיעב"ץ ז"ל עיין שם מש"כ, ובגליון מהרש"א כתב ע"ז ביאור דבריהם עיין במל"מ פט"ו מא"ב דין ב' ועיין בתשובת בן לב ס"א דף ס"ח ריש ע"ג ועיין בב"ש סי' ג' ס"ק ט"ו עכ"ל וחידוש שלא ציין נמי לשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קמ"א שג"כ הרגיש בדברי התוס' וכתב ויגעתי ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב א"ה סי' ט"ו שהרגיש בתמיה זו על התו' והניח הדבר בתימה וצ"ע, ונ"ל דדברי התוס' נכונים דכוונת התוס' כן היא מדקאמר ר"י ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה מדקאמר אדם סתמא אף כהניה בכלל זה דאל ישא אפי"ה אם נשאת ל"ת רק דלכתחלה אל ישא, וא"כ הוכיחו שפיר דמיירי בקלא דפסיק דאי בקלא דלא פסיק אפי' נשאת תצא דהוי קלא דקודם נשואין בכהונה דאסור דאורייתא משום זונה ע"ש בשבו"י, ועיין עוד שם סי' קי"ג בבת מומרים אי מותרת לינשא לכהן ומסיק שאסורה וכבר אמרו חכז"ל ישא דומה ואל ישא בת דומה ונ"ל דאפי' עבר ונשא הכהן יוציא ובנים חללים ודי בהערה זו עכ"ל וינעם מאד לפימש"כ בתשובה הנ"ל

ואסיים במכתב ידידות והערות של הגאון המובהק אבדק"ק דאמבראווע שליט"א: ב"ה דאמבראווע כ"ה למב"י תרפ"ה שוי"ר לכבור הרב הגאון החריף ובקי צמ"ס כש"ת מו"ה פנחס עפשטיין שליט"א

מאד ערבה מנחת ירושלם ספרא רבא דמר כ"ג מנחת מרחשת רחש לבו דברים טובים ונחמדים להשכיל עם בקיאות נפלא וזכותו עמדה לו לזכות את הרבים כי יש בו רב תועלת למעיינים יישר כחו וחילו לאורייתא להגדיל תורה ולהאדיר בחדות רוח ודעת בעונג נפש וכ"ט

ואעורר קצת במה שראיתי בהחפזי בספרו, העיר כת"ה לסוטה ה' א"ל אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תבעי א"ל אלו איתי' לבעל מי ל"ב גט השתא נמי תבעי