מנחה חריבה שפה

מד) אחר שנדפס הקונטרס הנ"ל ראיתי שיש טה"ד לעיל אית מ"א שנדפס שם בספר „ערוך לנר“ והוא טעות וצ"ל ספר ערוך השלחן, וגם יש לי להוסיף מה שכתבתי תיכף על הגליון (ביום י"ד מ"ח פ"ה) עיין היטב מש"כ באות מ"ב להעיר על הערוך השלחן, והנה ראיתי שוב מ"ש המחבר בעצמו בעה"ש חח"מ סיל"ח אות י"ד בהעתקתו דברי הכ"מ הנזכר כתב ויש שנתנו טעם בזה דאחרי שהב"ד עשו מעשה ע"פ עדותם ואלקים נצב בעדת אל וודאי האמת עם הראשונים ולא יצאה תקלה מיד ב"ד ודעת הרמב"ם ז"ל דדוקא במיתה אמרינן כן, אבל כשהעידו על חיוב מלקות או ממון וכו' ולפי הטעם שיתבאר יש לחלק בין מיתה למלקות דדוקא תקלה של מיתה א"א לצאת מב"ד, אבל לא של מלקות (כ"מ) והנה מלבד שבעצמו סיים ע"ז בזה"ל אמנם לבד שטעם קלוש הוא נעלם מאין יצא לו להרמב"ם סברא זו וכו' עיי"ש, גם בדברי מרן הכ"מ אינו כתוב „שמשום זה וודאי האמת עם הראשונים“ רק הכי איתא שם שמאחר שאלקים נצב בעדת אל אלו לא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל וכו' וזה רק כמי גזה"כ (וכדרך שכתב הריטב"א בחדושי מכות דף ה' בשם התוס' גבי אם לא שפכתי דם נקי, וא"ת האיך באח תקלה ע"י צדיק זה וכו' וי"ל שהעד ההוא היה חייב מיתה מעבירות אחרות וכו' עייש"ה) אכן ברמב"ן על התורה (פ' שופטים פי"ט) מבואר להדיא כך וז"ל כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט שהם שנים ושנים וכו', אבל אם נהרג ראובן נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים כי הוא בעונו מת:

ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם וכו' עכ"ל ולפי טעם זה מבואר הוא דיש לומר דבאמת הוא דהראשונים נאמנים ביותר מה"ט וצ"ע, וגם רואה אני שהחילוק בהסבר הדברים לשינו הטעמים הנ"ל כי לפי נוסח הדברים שבכ"מ, אנו דנין מכח הדיינים שאלקים נצב בעדתם שבוודאי בצדק דנו, וכפי הנוסח שבדברי הרמב"ן ז"ל אנו דנין מכח העדים הראשונים כסברא הנ"ל ויל"ע, ופלא על מרן הכ"מ שלא הזכירו בשמו ובטעמו טעם לשבח בנאמנות העדים הראשונים שים נפ"מ לדינא וכנ"ל. אבל גם זה ברור דלפי זה לא שייך כלל סברא זו גבי עריפת העגלה לומר כך כיון שנערפה העגלה כבר העדים הראשונים נאמנים וז"פ ומכש"כ לפי מש"כ שאר המפרשים בטעמא דהאי מילתא, דאדרבה לגודל חומר העבירה שנשתרשו בחטא וזממו לשפוך דם נקי מש"ה לא סגי להו בכפרה כלל דדינם מסור לשמים לדונם בחמורה אם לא יעשו תשובה כהוגן ועוד משום גנאי לב"ד עיין בפני יהושע למס' מכות שם ובשם האברבנאל ז"ל ונעלם ממנו ולא זכר שר התורה את יוסף שכבר מבואר זה בכ"מ פ"כ מהל' עדות הנ"ל בטעם הא' והביא דוגמא לדבר מנותן כל זרעו למולך שהוא פטור עיי"ש וכוונתו בזה לרמז לדברי הסמ"ג הידועים שהטעם בנותן כל זרעו למולך שהוא פטור, הוא משום דלא סגי ליה כלל בכפרה והובא במהרש"א סנהדרין דף ס"ד ועפ"ז כתב להסביר הטעם דא"ע מה"ד עיי"ש והדברים עתיקים, ולפ"ז בוודאי הדבר ברור דאין הראשונים נאמנים עכשיו ביותר, ועיין בהחינוך מ' תקכ"ד מש"כ בזה וצע"ג דבריו ז"ל דל"ד כלל לטרפה עיי"ש ודו"ק (ובספר ישן בשמו „מסורת הברית“ על מסורת נדפס ש' תס"ה כתב בפ' קדושים מעצמו טעמים אלו גבי ע"ז דלכך בהרגו אין נהרגין, ובן המחבר שם כתב הטעם משים דחייב מיתה ממקום אחר עיי"ש ונעלם מהם דברי הראשונים כמלאכים הנ"ל הרמב"ן והכ"מ והאברבנאל ז"ל)

ונזכרתי בזה על דבר החקירה של הבית שמואל אחרין שחקר בתשובותיו באם מת הנידון אי ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ומאצתיו דאתי לידי משמע הספר הנ"ל וראיתי שם (בחחו"מ סי' י"ז) שחקר מקודם אם העידו עדים על אשה וביעלה ונהרג הבועל קודם הזמה ואח"כ הוזמו אם עדים חייבין עבור האשה, דלגבי האשה הוי כאשר זמם או דילמא כיין דלגבי בועל הוי כאשר עשה גם על האשה פטורים אף דהוי כאשר זמם, ופשט הך ספיקא מדברי הכ"מ הנ"ל דלתירץ השני דאמרינן בד"נ ולא כאשר עשה משום כיון דאין הקב"ה מסכים שיאבדו דיינים נפש אחת מישראל. א"ו שהיה הנהרג חייב מיתה ממק"א, וא"כ אף דנהרג הבועל חייבים מיתה על האשה דבועל הוי חייב מיתה אבל האשה לא נתחייבה מיתה ממק"א וכו' עיי"ש בבש"א הרי דהרגיש בהסברת דברי הכ"מ כאשר כתבתי דהיא משים דחייב מיתה ונפ"מ גדולה לדינא כנ"ל בב"כ וביעלה, דלפי טעם ונוסח הנ"ל חייבים מיתה, אבל לפי הטעמת הרמב"ן הנ"ל שהעדים הראשונים נאמנים בזה עכשיו יותר מבתראי וא"כ כיון שהעדים נאמנים בזה לגמרי נאמנים וע"כ פטורים גם על האשה דא"א לחלק דבריהם ולעשותם כחוכא וטלולא ופלא על הב"ש האחרון שלא קידם להעיר בזה לנידון החקירה מלשון הרמב"ן ז"ל

וגם בחקירתו השניה שם אם מת הנידון מיתה טבעית קודם שהוזמו העדים ואח"כ הוזמו העדים חייבים מיתה דהוי כאשר זמם אף דלא נהרג עפ"י עדים, אי אין עדים חייבין מיתה דכיון שמת קודם שנהרג עיי"ש דבא לה ממק"א לחמו עיי"ש (ובמק"א הארכתי בחקירה זו וכעת נעלמה הכתב מעיני) ולא תלי גם בזה החקירה, בין השיטות והטעמים הנ"ל דלתירוץ השני א"כ זה דוקא בנהרג ע"פ ב"ד והעדים, ולא כשמת מעצמו, אבל לתירוץ הראשין א"ל דאין נפ"מ כיון שרצו לעשות מעשה חמירה כזו להרוג נפש ומת וא"א להם לקבל חשובה ומחילה ממנו, ואף אם נדחה יקרא לזה הטעם, עכ"פ אם נימא פשוט שהוא בכלל גזה"כ בלא טעם כלל א"כ אין נפ"מ ופטורים, ויש לעיין בזה, ואשר בלא"ה באמת תמוה הוא בכלל לחדש דין ועוד בהריגת נפשות עפ"י טעם המפרשים לדיני התורה כידוע כבר בזה אליבא דר"ש ורבנן אשר אכמ"ל בזה, והרמב"ם בוודאי היה לו מקור אחר לשאוף ממנו החילוק בין מיתה למלקות, עיין