מנחה חריבה שפג

שכך הוא, והארכתי בזה בכ"מ לחידושי בב"ת ור"ה, ותורף הדבר, דהנשר הגדול הרמז"ל דעתו בספר הי"ד הל' יסה"ת (פ"ח הל' ב') דמצד גזה"כ הוא שכ"כ „כמו שצוונו לחתוך הדבר עפ"י שנים ואעפ"י שאין אנו יודעים אם העידו אמת או שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא וכו'“ שפתיו ברור מללו דאינו משום בירור הדבר ואמתת הענין שכך הוא אלא הוא מצוה וגזירה מן מצות תוה"ק **(הערה ויל"ע בלשונו שם פ"ז הל' ז' עיי"ש ודו"ק:)** אבל מצאתי שכנגדו חלוק עליו ה"ה הרא"ה ז"ל בספר החינוך מצוה תקכ"ג וזהו מש"כ שם בשרשי המצוה בסוף“ אבל בהיות המעידים שנים אנשים כשירים חזקה בכל זרעו ישראל שלא יסכימו שנים להעיד בשקר וגדילה חזקה בכל הדברים“ ועיין בהקדמתו לספרו החינוך, עכ"פ מצינו מאן דסובר דדין עדים הוא מצד בירור וחזקה הוא שלא ישקרו, ולא גזה"כ הוא, והרבה אתי בכתובים בזה, ומהא דאמרינן בעלמא תרי כמאה לכאורה משמע כהרמב"ם ז"ל ויש לדחוק, אף להרא"ה ז"ל, ולפ"ז דין הבכ"ש תליא בזה, דלדעת הרמז"ל הנ"ל דאינו בבירור גמור אלא גזירת התורה להאמינם אף על הספק, א"כ באם הוא יודע בעצמו שלא כדבריהם בוודאי מותר לאכול בצנעה דגזירת התורה כך הוא להאמינם וללקות על זה באם אכל, אבל לא לשנות הדבר, והחתיכה עצמה עדיין בספק היא עומדת והרמב"ם לשיטתו וטעמא, אבל להרא"ה ז"ל דעדותם הוא בבירור גמור וחזקה היא על אנשים כשירים, א"כ מה לנו לידיעתו, ומה חזית דאזלת בתר בירור שלו, זיל בתר הבירור שלהם, ואף לפי מה שכתב הרשב"א ז"ל דברי לי נגד החזקה מהני עיין פנ"י למס' כתובות כ"ב הוא משום דחזקה ג"כ אינו אלא דין וכדעת הרמב"ם בפי' המשניות לנזיר, ואף כת הסוברים דחזקה הוא מכח בירור ועיין חידושי לבתרא, מ"מ בוודאי עדים עדיפי ובירור יותר חזק ומוסכם מחזקה, ומה גם לפי מש"כ הקוה"ס כלל ב' ס' ה' דהרשב"א לא כתב כן רק היכי שנולד ספק לפנינו רק אמרינן אוקמיה אחזקה בזה שפיר אם טוען ברי לי נגד החזקה מהני אבל אם לא נולד שים ספק בוודאי לא משגיחנן במה שאומר ברי לי כדאמרינן בכ"מ סוקלין על החזקות יעוש"ה, א"כ בוודאי ברי לי נגד עדים לא מהני אפילו לעשות מעשה ביני לבין עצמו, ולהרשב"א במקום שנולד ספק דמהני ברי לי כנ"ל הוא אף בפהרסיא, ובלא נולד שום ספק דלא מהני ברי לי אזי אפילו בצנעה אסור וכי תעלה על דעתך אח ואחות שהוחזקו הותר לו לבוא עליה בצנעה וצ"ע ועיין שו"ת הרמ"א ז"ל במה שדיבר במעשה דיצחק ע"ה, ובס' דברי דוד להט"ז ז"ל וצ"ע בכ"ז: לח) במשנה פ"א מ"ה הרבה „ילדות“ עושה נ"ב יש להעיר משום דבאמת קיי"ל לקמן פ"ה דזקנה אינה שותות, ולכך כלל התנא בסתם שאומרים לה הרבה „ילדות“ עושה

לט) למש"כ בד' כ"ו לענין מעוברת חבירו וכפי דברי התוס' יו"ט שהיא רק תקנה ולא גזירה, צריך להוסיף ואף שלכאורה לפ"ז יש מקום לספק דבעקר וסרים שא"א שתתעבר לא יהי' איסור מצד מעוברת חבירו, אך הדבר פשוט ומבואר כך בפוסקים הח"מ והב"ש אע"ז סי' י"ג דגם בכמו אלה גזרו משום לא פליג וכמו שמפורש כן בש"ס לענין הבחנה שגזרו גם על עקרה וזקנה עיי"ש

מ) בסוטה דף ל"א פ"א אמרינן וליחזי האי לא אי בלמד אלף כתיב לא הוא אי בלמ"ד ויו כתוב לו הוא וכל היכי דכתיב בלמד אלף לא הוא, אלא מעתה בכל צרתם לא צר דכתיב בלמד אלף הכי נמי דלא הוא וכ"ת ה"נ והכתיב ומלאך פניו הושיעם אלא משמע הכי ומשמע הכי עכ"ל הגמ', ועיין בתוס' שאנץ שם, ובתוס' יו"ט שם, ועפי"ז חשבתי לתרץ מה שראיתי באלו הימים מה שהתעורר צורב אחד שהובא בספר עצי הלבנון להגאב"ד דק"ק קעשינוב שליט"א הנדמ"ח בחאור"ח סי' כ"ג, בהא דאמרינן ביומא (דפ"א ע"א) אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב, נכתוב רחמנא לא יאכל אכילה בכזית, נכתוב רחמנא לא תעונה קום אכול משמע, ועל זה הרגיש הנ"ל דהדברים בלתי מובנים כלל מצד שרחוק מליחס רגע גם להמקשן סברא מוזרה זו שהמלות „לא תעונה“ תכללנה בקרבן שלילת אכילה דהיינו ההיפך ממש מהוראתן ע"כ, ע"ש מה שהשיב, ועפ"י הנ"ל י"ל בעוד דוחק, דהמקשן קאמר הכי דניכתוב לא תעונה, דמשמע הכי ומשמע הכי ומשמע נמי „דלו תעונה“ דבו ביום תעונה, (או נפרש דלו לשמו להקב"ה תעונה בעצם היום הזה) וע"ז קאמר דמ"מ משמע נמי לא תעונה אלא קום אכול משמע וא"כ אין זו אזהרה כל שיש לו פנים לכאן ולכאן כן אפשר לפרש עפ"י הדוחק

מא) לענין עגלה ערופה ראיתי עוד בערוך לנר שם בחו"מ סי' תכ"ה סי' ע"ג שכתב ועוד משמע בגמ' דצריך לידע מי הוא ההורג, אבל כשאינו יודע מי הוא אע"פ שראהו כשהרג אין זה ידיעה רק בסנהדרין שראו לאחד שהרג את הנפש אע"פ שאין מכירין אותו לא היו עורפין כך מבואר שם בגמ' והרמב"ם ז"ל השמיט זה ולא ידעתי למה עכ"ל, והנני להעיר כי ראיתי בספר אמרי בינה לתו"מ דיני עדות סי' כ"ד שהביא בשם ספר ח"ש בחאהע"ז סי' כ"ג דנסתפק בזה אם צריך שיכירו ולומר מי הרגו עיי"ש (את ס"ב) והדבר מבואר בירושלמי פרק ע"ע דאם אין מכירין אותו אז אפילו שני עדים ראו היו עורפין אבל די אם אומר אם רואין אנו אותו אנו מכירין אותו יעו"ש וכו' וכן בע"א ג"כ די אף באיני אומר מי הוא רק שאם היה בפניו היה מכיר אותו את"ד עיי"ש ועל השמטת הרמב"ם עמד בזה ג"כ המנ"ח ב"מ תק"ל עיי"ש וכבר קדמם בשירי קרבן שם

מב) עוד שם בסי' פ"א אחר שהעתיק דברי הרמב"ם דנמצאו העדים זוממים אפילו אחר ירידתה לנחל מותרת בהנאה כתב ונ"ל דאפילו אם הזימום אחר עריפתה מותרים