מנחה חריבה שפב

נפ"מ לענין יבום, והם יכולים לומר דרצו לאוסרה מה"ת כדי לפוטרה מן היבום לגמרי משא"כ אם יאמרו דאומרת מותר היתה תהי' עוד זקיקה ליבם, ובזה יהא מתורץ גם הקו' שהנ"ב מה"ת ח' סי' כ' מביא וגם הגרע"א סי' קצ"ח דאי לאוסרה באו הול"ל בעדי כיעור דגם בעדי כיעור מוציאין אותה מבעלה, ע"ש, אך להנ"ל ניחא דהפנ"י בכתובות ד' ט' בד"ה ומי אמר ר"א כתב דמה דאסרינן בעדי כיעור אינו אלא מדרבנן, ותו ליכא לאקשוי דהול"ל בעדי כיעור, דהם חפצים לאוסרה מה"ת והנ"מ לענין יבום כנז', ועל דרך זה יתורץ גם קי' שמביא כתר"ה על המנ"ל כדפריך הגמ' ואלא נעה"מ דמקטלא היכי משכח"ל נוקמי באשת כהן דאי לאוסרה בא הול"ל דנאנסה, דהנמ"י מסתפק באשת כהן שנאנסה אי נאסרה ליבום והמנ"ל בפ"ו מה' יבום ה' י"ט דעתו נוטה דבאשת כהן לא אמרינן דטומאה כתיב בה כעריות, וזקוקה ליבום, א"כ לא יכלו להעיד דנאנסה, דהם חפצו לאוסרה גם על היבם וכנ"ל

ומה שהקש' כתר"ה אי נימא דאם הבועל הי' מזיד אף דהיא היתה שוגגת נאסרה עליו איך יכולים לאוסרה על בועלה שני באנו דא"כ הול"ל דרק הוא היה מזיד אבל היא היתה אנוסה, בקו' זו הקדימו כבר הגאון הכתב סופר ח' אהע"ז סי' ח' **(התשובה הזאת היא קשה למאד, ואי"ה בזמן אחר אכתוב לכתר"ה מה שקשה לי שם:)** וכמדומני שגם הכרם יהושע על סנהדרין הקשה זאת, ולענ"ד נראה לתרץ, דפשטות הסוגיא משמע דהבועל אינו לפנינו וא"כ אם היא היתה אנוסה ורק הוא הי' מזיד נמצא דכל האיסור הוא רק בשבילו וע"י איך יכולים לאוסרה עליו שלא בפניו דבשלמא אם היא היתה מזידה אין אנו צריכים להבועל שיהי' בפני הב"ד דדי לנו אם היא נמצאת והאיסור היא גם בשבילה וע"י אבל אם האיסור היא בשביל הבועל דהיינו מצד פעולתו אז א"א לדין של בפניו, ובזה יהא מתורץ גם קו' כתר"ה על המנ"ל דפריך הגמ' היכי משכח"ל דמקטלא נימא באשת כהן, דידוע הוא שיטת הר"א ממיץ בנדרים ד' צ"א דאשת כהן שנאנסה האיסור אינו עלי' כי אם עליו והנ"ב מסיק כן להלכה ולפי"ז נ"ל לומר דע"כ לא אמרינן דהבועל א"צ שיהי' בפנינו אלא באשת ישראל דהאיסור היא גם עלי' ואנו אוסרים אותה והיא נמצאת בפנינו אבל באשת כהן דהיא אינה מוזהרת כלל נמצא דכל האיסור הוא רק על הבעל והבועל אז צריכים שיהי' הבועל בפנינו, וכיון דהכא מיירי דהבועל אינו בפנינו א"א הי' להם להעיד דאנוסה היתה, ואין לומר דע"כ לא אמר הר"א ממיץ דהיא אינה מוזהרת אלא כלפי הבעל משום לאו דכהונה אבל כלפי הבועל אז גם היא מוזהרת זה אינו, דכיון דכל איסור דבועל אינו אלא משום לתא דבעל וכיון דגבי בעל האיסור אינו חל עלי' ה"ה גבי בועל דלא יהא בועל חמור מבעל ועיין תוס' יבמות ד' ג' עכ"ל

רפאל באאמו"ר הרה"ג ר' אברהם משה הכ"מ זצ"ל קצנעלינבוגין אהמ"ח באיזהו מקומן י"ל קצת, אבל כיון שלא נאמר אלא לפלפולא אין משיבין וא"א דא"ת

לו) בדף קע"ג ע"ב מה שכתבת על דברת התוס' יו"ט. וצ"ל דכוונתו היתה דבמלחמת הרשות, א"כ הרשות בידו שלא לחזור, כיין שהוא יוצא ברשות ובנדבה בידו לעשית מה שביכלתו, אבל באמת זה אינו. דגם במלחמת הרשות היינו שתליא בדעת המלך והסנהדרין אבל אח"כ מוצאין את העם בע"כ וכדמתבאר ברמב"ם פ"ה דין ב' דבמלחמת הרשות „אינו מוציא העם בה“ אלא עפ"י ב"ד של ע"א, וכאשר הבאתי כבר בזה בפנים דף קע"ב ע"ב ד"ה שם ונפ"מ לעוסק וכו'

לז) בדף י"ט ע"א, מה שהשגתי על תירוץ המחנה לוי וכתבתי דאמירת ברי לי מהני רק לגבי אם ניסת לאחד מעידי', אבל לגבי דידה והבעל לא מהני עיי"ש, הנה ראיתי שיש לקיים דברי חכמים המח"ל ז"ל לפי מה שמסביר הפ"י בכתובות שם בשם הרשב"א דהיינו טעמא דמהני אמירת ברי דידה, משום דמהני ברי לגבי חזקה והבאתי דבריו לקמן בספרי דף קי"ט ע"ב באריכות על דברת התוס' שם עיי"ש בד"ה וסעייתא וכו' וכך תפסו הרבה אחרונים, ונעלם ממני אז לרגע דברי הרשב"א הנ"ל, ועיין עוד בנחל יצחק ח"ר סי' ל"ח ענף ה' וענף ו' בישוב קושית הגרעק"א ז"ל גבי ר"ז בן הקצב שיהי' הבעל נאמן באמירת ברי לי גבי שבוי' כמו בתרי ותרי עיי"ש, ובזה הענין הנני להעתיק מה שכתבתי בחידושי ליבמות (שכתבתי בשנת תרס"ז), דף פ"ז ע"ב וז"ל שם

דף פ"ז ע"ב גמרא אמרו לשנים וכו', כתב ב„בכור שור“ קמבעי לי שנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו מהו שיאכל מאותו דבר בצינעא בל יודע לאיש אע"ג דבפהרסיא יודאי אסור וכו' והביא שם דברי הרמב"ם ז"ל (פ"ח מיסודי התירה וז"ל הא למה זה דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להם אלא יודע בוודאי שהן עידי שקר עכ"ל, ויע"ש, ועיין במ"ל הל' אישות בשם שו"ת הרשב"א בהכחישהו עדים ועיין בזה באחרונים הרבה, ונראה לי דבעית הב"ש תליא באשלי רברבי והרמב"ם לשיטתו, דהנה חקרתי במהות העדות, מה הוא שמאמינים לשני עדים כשירים אם מצד דכך גזרה חכמתו העליונה י"ש עפ"י שנים עדים יקום דבר, או משום דבאמת הדבר כך הוא מצד בירור הדבר