מנחה חריבה שפ

עיי"ש) נ"ל דההסבר הוא כך דהוה קשה ליה לר"ח אין ה"נ דהבית יסתר, אבל וכי בשביל זה תפקע מצות יבום ולא יקיים המ"ע, לכן פירש דרחמנא אמר לבנות ולא לסתור, וממילא לא יש כאן מצית יבום, אבל באיש אחר היכי דאין מצוה. מובן מאליו דהיכי דהבית יסתר לא ישאנה ושפיר פריך הגמ' עכ"ל הח' הנ"ל

ג) בדף ח' ע"ב בד"ה עיין בנו"ב הקשה כתר"ה ב' קו' על הנו"ב, והנה קו' אחת סותרת השניה, דהלא הקו' הראשונה היא דמתניתין קתני ולא מתיבמת, ולהנו"ב כיון דטומאה כעריות ליתא בביאת נכרי הלא גם יבום מותרת, ואיך יהי' עתה הקי' השני' דמאי פריך לרב נוקמי בעכו"ם, הלא בעכו"ם מותרת גם ליבום ובמתני' קתני ולא מתיבמת עכ"ל, אהמ"ח. גם בזה קיצור הלשון גרמה לי וכך פרשתי אח"כ גם לעצמי ותקנתי על הגליון דקי' השני' הוא בממנ"פ דאף אי נימא כהנו"ב דלא כתיב בה טומאה כעריות, אבל מ"מ כיון דאסורה לבעלה מונטמאה ולכך חולצת ולא מתיבמת, אבל א"כ מאי פריך שם הגמ' לרב, נחלק נמי דבעכו"ם דלא כתיב בה טומאה כעריות שפיר חולצת, משא"כ בישראל פטורה אפי' מחלוצה, וכמו שמחלק שם בין ספק סוטה לסוטה עיין רש"י שם, וה"נ נחלק בין נבעלה לישראל דפוטר מחליצה ג"כ דכתיב גבי לאו דלא יוכל בעלה הראשון משא"כ בנבעלה לכותי דאסורה לבעלה רק מונטמאה דכתיב בסוטה גופה ג"פ וכדברי הנו"ב שם עייש"ה ויש לעיין

ד) בדף י"ב ע"ב מעורר על ר"ג מאוה"ג ז"ל דכתב לפרש ספק סוטה שאין לה שום עד שנסתרה והעיר דהא קיי"ל דבעינן עדים וכו', בהערה זו הקדימו הגאון ר' משה בצלאל ז"ל בספרו כתר ישועה על מס' כריתות, וכתב דאולי צ"ל דליכא שום עד על הטומאה ע"כ, הנה ספר חדש זה שלו לא ראיתיו ולא שמעתיו מעולם ואפשר שיצא לאור אחר שכבר נכתב אצלי זה ט"ו שנים

ה) בדף כ"ד ע"ב בד"ה שם תוס' ד"ה מה להלן, מסתפק כתר"ה אם באלו שצריכין סנהדרין של ע"א. אי סגי בקבלת עדות לפני כ"ג או אפילו לפני ג', עיין במנ"ח מ' תס"ד דמחליט דגם הכא סגי בג'

ו) שם בד"ה מה להלן כתב ולענ"ד במכת"ה של מרן ז"ל לק"מ דפשיט דרק המיתה בעינן בפני ב"ד הגדול, ואני בעניי קו' הכ"מ היא גדולה דכמו דכתב הרמב"ם אין עושין ז"מ אלא בב"ד הגדול, ה"נ היה צריך לכתוב אין ממיתין אותו ובלשון אין ממיתין לא נכלל הגמ"ד עכ"ל, אהמ"ח בזה לא עין יפה. דהמעיין בכ"מ וראה דהכ"מ הקשה דבפ"ק דסנהדרין אמרינן דמיתת ז"מ בכ"ג, ובס"פ בתרא דסנהדרין תנן דאין ממיתין איתו אלא בב"ד הגדול עי"ש וע"ז כתבתי להעיר דפעולת המיתה צריכה להיות בירושלם בפני ב"ד הגדול, אבל פסק הדין של חיוב המיתה יכול להיות אפילו בב"ד של כ"ג וז"פ ודין זה דאין ממיתין אותו וכו' הביא הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים דין ח' ועיי"ש בכ"מ שהביא כל זה באר היטב ושם לא קשיא ליה ולא מידי והדבר ברור, וצ"ע על דבריו שבהל' סנהדרין

ז) בדף מ"ט בהגה"ה הקשה על הב"ש דכתב דעכו"ם שנשא בת ישראל וכו' והקשה דבלא"ה קנאין פוגעין בו, והנה הב"ש הלא מיירי בעכו"ם שנשא ישראלית ולא בישראל שנשא עכו"ם ועיין בנוב"ת חאהע"ז סי' ק"נ דמחליט דעכו"ם הבא על ישראלית אין קנאין פוגעין בה וכתר"ה גופא הביא הנו"ב בדף נ' בהגה"ה עכ"ל בזה כוון עם הערת הרב הנ"ל במכתב הראשון וכבר השבתי וכתבתי לעיל מזה, – עוד שלח לי הרב הנ"ל טבא חדא פלפלא במה שנוגע לדברי שכ' בדף א' ולמען זכרון כבוד אביו הרה"ג זצ"ל היקר גם לי הבאתיו הנה וכי הוא זה בדף א' מביא כתר"ה ראי' להמנ"ל דאשת כהן שנאנסה אסורה גם לבועל מסנהדרין ד' מ"א ומכריח דהסוגיא שם מיירי רק באשת כהן ובאומרת מותר ואפי"ה אמרינן שם דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, את"ד, ולענ"ד עיקר יסודו אינו וא"א כלל לומר דהגמ' שם מיירי רק באשת כהן דהא כדפריך הגמ' ואלא נעהמ"א דקיי"ל דמקטלא היכי משכח"ל נוקמי באשת ישראל (וכתר"ה גופא מביא שם קי' כה"ג דנוקמי בא"כ) וקו' כתר"ה באשת ישראל לחד תריצא דהתוס' דלא ידעו שהיא חבירה א"כ דלמה אומרת מותר היתה ולהרשב"א הלא מותרת היא לבעלה, אם לא דנימא דהתוס' חולקין על הרשב"א, וס"ל כהמהרי"ק, (במקרה מצאתי שהגאון ר' יצחק הלוי המברגר זצ"ל הקדימו בקו' זו בספרו מטעמי יצחק סי' י"ד הנדפס מחדש) נלענ"ד לומר שלא לבד שאין מדברי התוס' סתירה להרשב"א כי אדרבא אולי קצת ראי' שגם הם ס"ל דאומרת מותר מותרת לבעלה ישראל, דהנה הסבר קושיתו היא כיון דלריב"י כל עיקר ההתראה היא כדי שלא יוכל לומר אומר מותר הייתי, ואי נימא דהכא מיירי דלא ידעו שהיא חבירה הלא ע"כ המובן היא דסברי דאומרת מותר היתה, והשתא א נימא דאומרת מותר דין שוגג לה א"כ למה באו להעיד, אכן התוס' שם ד' מ"א בד"ה באשה חבירה כתבו, א"נ חבר כאילו התיר עצמו למיתה, ע"ש והפירוש הוא כיון דחבר הוא ממילא יודע שחיוב מיתה יש בעבירה זו וממילא הוא מתיר עצמו למיתה, ולפי"ז חבר נקרא רק אם יודע גם החיוב מיתה של עבירה זו, וע"ש בפירוש ר"ח דמפרש שם להדיא דחבר א"צ התראה לא יוכל לומר שלא ידעתי שנהרג, ע"ש, והשתא שפיר נוכל לומר דמה שכתבו התוס' דמיירי דלא ידעי שהיא חבירה הכונה דלא ידעה החיוב מיתה שיש בעבירה זו, ולא התירה עצמה למיתה, אבל את האיסור ידעה ושפיר יכולים הם לומר דלאוסרה באו, ובזה ירוח לנו דברי התוס' ד' ט', דתרצו שם עוד תירוץ, א"נ דלא ידעו דחבר א"נ התראה, ולא הסתפקו בתרוצא קמא, ומאי נפ"מ בין ב' התרוצים, ולפי דברנו יהי' נפ"מ לדינא, דלפי הנ"ל התירוץ הראשון דמיירי דלא ידעו שהיתה חבירה אזיל רק אי נימא דחבר הוה כאילו