מנחה חריבה שעו

ביאור בדין ע"א קם לממון היכי שרגל"ד ואי א"ה בממון אה"ר הוי דאורייתא או דרבנן

בסוטה דף ב' ע"ב סד"א שאני סוטה דרגלים לדבר וכו' ליתהימן בה ע"א וכו' עיי"ש ראיתי בספר תורת הקנאות על מס' זו שהעיר בכאן דלכאורה י"ל דבממון נמי מהני ע"א עם רגלים לדבר להוציא מהמוחזק כבנידון דתיבה פרוצה המוזכר בש"ע סי' ע"ה סי"ז בהג"ה ע"ש דכמו דילפינן דבר ערוה מממון דצריך שנים כן נילף ממון מערוה דבצירוף רגלים לדבר סגי בע"א כבעד טומאה דסוטה דאין גז"ש למחצה עיין שם ועלתה על דעתי דיש לדון בזה מדברי הר"ן בשו"ת סי' ע"ה שכתב בתוך שאלתי בזה"ל וכ"ש שאפילו לא היתה הכרעה לחבורת הקברים ויהי' דינה עם שאר החבורות בשודא דדייני, נראה שראוי להכניסה לזו בתוך השודא שהרי העיד ע"א שהמצוה אמר כי עזב להם דבר מה בצואתו וזה העד אע"פ שהיה קרוב למצוה כשר הוא וכו' ואע"פ שאין ע"א קם לממון אעפ"כ הדברים מראים שהדבר אמת ולפיכך יש לזכות חבורת הקברים כדין השודא אפילו לא היה רגיל בה וכ"ש שכיון שהיה רגיל בה זכתה עכ"ל והנה מלשון זה היה במשמע קצת דאע"פ שאין ע"א קם לממון מ"מ כיון שהדברים מראים אמת והוא רגלים לדבר לכך נאמן ולהכריע בזה ספיקו של הרב המחבר תוה"ק, אך כד מענינן היטב יש לדחות די"ל כוונתו דאף דאין ע"א קם לממון מ"מ בזה שהעיד מראים הדברים שאמת הוא כך ולכך יש לומר עכ"פ דנופלת תחת דין השודא וכן מבואר היטב כוונתו בסיף הסימן ששם חזר ושנה משנתו בזה"ל ומ"מ כבר כתבתי שאין זה מכריע לענין הדין הגמור לפי שאין עד אחד קם לממון אלא שהוא מראה פנים שהאמת הוא כך, שדעתו היה לחבורת הקברים וזה עוזר לענין השודא כאלו היתה חבורת הקברים נופלת בשודא עכ"ל הרי מבואר אמיתית הענין כאשר דחיתי לפום רהיטת לשונו – והנה מצינו כיוצא בזה שמענו הערת וספיקת רבותינו האחרונים אם כה"ג בממון היכי דלא הוה מוחזק כל אחד מהן וכמו לגבי קרקע, אי נאמן ע"א והרא"ש וראשון בזה ראיתי שהגאון בשער המשפט סי' ל"ג שחקר בזה ולבסוף כתב בזה"ל ולפ"ז לכאורה נראה אף בממון היכי דשנים חלוקים על איזה דבר ואין שום אחד מוחזק בה נאמן אף ע"א להעיד כדברי אחד מהן עיי"ש וכן מובא בספרים הבאים אחריו ועיין עמודי איר, ועיינתי כעת שם בפנים השער, ומצאתי שגם הוא ז"ל הרגיש לענינו הנ"ל משו"ת הר"ן הנ"ל והביא מקצת דבריו ומסיים בזה"ל וא"כ מדבריו נראה דלא זוכה לחבורת קברים אלא מדין השודא ולא מדין הגמור וזה דלא כסברתנו וכו', אך מ"מ לענין דינא יש לכאורה ראיה מדברי הר"ן לדברינו דהיכי שאין אחד מהם מוחזק בדבר ושניהם טוענים שמא מהני ט"א להחזיק את אחד מהן בממון וכו' עיי"ש ולפמש"כ בפשט דברי הר"ן יש להעיר על דברי השעה"מ, וקצרתי (די"ל היכי שאין אחד מוחזק וגם יש רגל"ד תרתי לטיבותא בזה מהני הע"א) ועיין בש"ש ש"ו פ"ג בזה הדין וע"ד שו"ת מהרי"ק שורש בזה יע"ש שוב ראיתי שספיקת הרב המחבר שנוגע לדינא מבואר הוא בדברי גדולי הדור שלפנינו, דהנה הנו"ב מהד"ק חאהע"ז סי' נ"ד פסק בדבר אשה שמת בעלה ונשארה זקוקה ליבם אלה ונתברר שהרב המסדר קדישין וכו' דיש רגל"ד להאמין ע"א וכו' עיי"ש וע"ז השיב באמרי בינה חו"מ דיני עדות סי' כ"ט, והדברים נפלאים וכו' האם נאמר דע"י אומדנא דמוכח אי עפ"י רוב דאין מוצאין ממון יהי' ע"א נאמן זה וודאי לא וכו' עייש"ה (ובחקירה זו נתעלם ממנו דברי הברית אברהם שהביא גם המחבר תוה"ק) עוד חקר שם באמרי בינה וז"ל ויש לחקור אם עד אחד מעיד על ראובן שחייב לשמעון ממון וראובן א"י ולא הוי ליה למידע דפטור, אם העד מהימן לגבי ראובן כבי תרי אם חייב ראובן לשלם עכ"פ בדיני שמים כמו במעיד על אשתו שזינתה דחייב להוציאה כמבואר בקדושין ס"ו וכו' או דילמא דוקא לענין איסור מחמרינן אבל לא לענין ממין, ולמה שכתב בספר תימה ישרים דהך סברא דמהימן כבי תרי הוא רק דרבנן י"ל דרק לענין איסור מחמרינן אבל לא נוכל ללמוד מזה לענין ממין יעו"ש וחידוש שלא הביא בזה דברי השער משפט הנ"ל בסי' הנ"ל שכבר חקר בזה והביא הך דקדושין ומסיים וא"כ כי דהא דבדבר שבערוה חייב להוציאה וכו' ה"ה לענין ממון נמי הדין כן ועוד ראיה מפרק חזה"ב דף נ"ב וכו' ושוב מצא הדין הזה מפורש בש"ג בז"ב דף רס"ב וכו' ונפשטה נמי ספיקת התה"ק, ושוב מצאתי ג"כ אריכות דברים בספק כעין זה בנחל יצחק ח"ש סי' ע"ה סעיף ל"ט והביא גם דברי השעה"מ והאריך בדבריו עיי"ש היטב

כתב עוד בתה"ק לא לגמרי דמי דשב"ע לממון דהרי ריב מהני מה"ת בדבשב"ע וגם במים שאל"ס דאשתו אסורה הוא רק מדרבנן, ובממון קיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אה"ר ומשמע דמה"ת היא וה"נ י"ל כן ברגל"ד בצירוף ע"א ע"כ, והו"ל להזכיר בזה דברי התוס' ב"מ כ' ע"ב הידועים ד"ה איסורא מממונא, וא"ת טפי אנן מחמרינן בממונא וכו' ובאיסורא אזלינן בתר רובא וכו' וי"ל דמ"מ בא"א החמירו דמים שאל"ס לא תנשא לכתחילה אע"פ שרובם מתים ע"כ ואכתי תקשי לענין דאורייתא דבא"א מותרת ואם נשאת לא תצא, ובממון מה"ד א"ה אה"ר. ועכצ"ל דתוס' ס"ל דמדרבנן היא וכן משמע לשין התוס' שהתחילו „טפי אנן מחמרינן“ אבל באמת לכאורה לא כן משמע מכולי שמעתתא דב"ק ובב"ת ועיין גנת ורדים כלל ל"ט ועיין ברא"ש קדושין גבי מיחה האב בפ"ב סי' ח' וכן מקושית האחרונים מפדיון הבן וכדומה עיין תורת חיים חילין י"א ובשעה"מ והדברים עתיקים ואשר מהרא"ש קדושין הנ"ל נסתר ג"כ תירוץ של בעל הפלאה הידוע וקצרתי: