מנחה חריבה שסח

השכר עבור המצוה נחשב למצוה ובעבור זה נותנין לו עוד שכר אין סוף עכ"ל, וזאת היתה כוונת רב יוסף שהיה שמח דכי מפקדנא אית לי אגרא טפי, וגם מה שאמרו חטוף וברוך היתה כונתם ע"ד זה כדי לעשות נחה רוח ורצונו ית"ש לקבל ממנו השכר – ומה שמתפאר רב יוסף דאיכא אנא בענוה נ"ל לומר כלל בזה, דכל דבר הידוע ומפורסם לכל אנשים והעולם שהוא עניו מותר לומר כן לאחר ועניוות דר"י היתה ידועה לכל כמעשה דאיתא בסוף הוריות שמלך רבה וכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנה לביתיה לא חליף, וכן מצינו בב"מ פ"ה כי הוו מינצי ר"ח ור"ח וכו' וכן ברב"א לעיל דף מ' ע"א הוי דבר ידוע לכל כדמוכח שם וכן ברב נחמן דאמר הכא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא הוא רנב"י כדאיתא ברש"י מגילה דף כ"ו והוא רב נחמן בר יצחק שהובא בשבת (קנ"ו) דאימיה דרנב"י אמרה לו כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא וכו' יע"ש ולפי שיטת רש"י בגיטין ל"ב דסתם ר"נ הוא רנב"י ואתי שפיר הכל על נכון בעז"ה ית"ש עכ"ל הרב אבא מארי זצ"ל זי"ע מכאן ואילך הערת בנו ותלמידו הצעיר, כי דברי אבא מארי ז"ל נכתבו קודם שנתפרסמו דברי האחרונים ובכלל לא היה מעיין בספרי אחרוני הזמן כידוע ובענין הזה עיין בס' תורת חסד להגאון דלובלין ז"ל (נדפס תרמ"ג) בס' ח' אריכות גדולה מכל המקומית והוא לא ראה ברעק"א הנ"ל וס' ארה"ח הנ"ל עיי"ש, גם אי סומא יכול להעשות שליח לגיטין וקדושין העיר שם המחבר תו"ח ז"ל אבל ג"כ אינו מביא שכבר ישב על מדוכה זו הפמג"ד בפתיחה כוללת לאו"ח בסוף חלק השלישי השאלה ותשובה בדין זה עייש"ה, ועיין מש"כ בספרי הנדפס או"ת דט"ו ע"ב עיי"ש, ובחדושי לעיל בסוטה ע"ד הירושלמי דסוטה דונעלם מעיני אשה ועיין תו"ח שם מש"כ בזה וקצרתי כי מ"מ אני לך וכאן מקום אתי לסיים בראיה חדשה שהבאתי זה רבות בשנים דסומא חייב במל"ת מהא דתנן במשנה דפיאה (פ"ו מ' י"א) הקוצר בלילה והמעמר והסומא יש להם שכחה ע"ש וכן פ' הרמב"ם פ"ה דין ח' ואי אמרת דפטור אף ממנ"ת אמאי יש להם שכחה ומאי נפ"מ בשכחתן, ע"כ דאסיר לחזור וליקח ואם אינו מצווה על הלאווין ע"כ בוודאי מותר לחזור וליטול וכי חשו"ק יש להם שכחה ? פשיטא דלא, וכן מצאתי בחפשי במנ"ח מ' תקצ"ב בסוף עי"ש א"ו דאף לר"י על הלאווין חייב וישנו בלא תשיב לקחתו ושייך שפיר יש להם שכחה, אלא דאי עבר ולקח אף דבעשה אינו חייב א"כ לא הוי לדידיה לאו הנל"ע, מ"מ בוודאי דאינו לוקה כמבואר בדברי ר"י דפוטר אותו ממכות ועונשים ועיין בת"ת שם וע"ש עוד וקצרתי ולדעתי היא ראיה נצחת, בעה"ש ול"ל דמיירי בסומא באחד מעיניו דא"כ מאי רבותא, דהלא הוא רואה היטב ביום, ועוד דומיא דלילה נקטיה שאינו רואה כלל, ועיין כה"ג בחולין י"ג ע"ב ובש"ע יור"ד ס' א' ס"ט ובסומא באחת מעיניו לכ"ע כשר ועיין בס' ב"ד מהאחרו' בזה ואכמ"ל עוד, וד' יאיר עינו האפלות בתורה"ק להבין ולהשכיל בעמקי סודותיה בכל המקצעות ובזה נאמר הדרן עלך פרק עגלה ערופה וסליקא לה כולה מסכת סוטה בעזרת שמים כדוק נוטה והוא יזכני עוד לחדש חידושים בדעת תורה ודעת נוטה בהלי"כ ולא"א ע"י

הוספות במה שביארתי בדף קס"ב ע"א דכופין את הכהנים על מ"ע דבר"כ יע"ש אחר כותבי ראיתי בפסקי התוס' כאן אות מ"ז שכתבו בזה"ל „שני כהנים צריכין לברך בע"כ ולא ביחיד ע"כ“ וכוונתו נעלמה, ומאין מקור מוצאו לדין זה, ולפי מה שביארתי א"ש דס"ל לפסק הלכה דעל יחיד אין עליו מ"ע כ"א מדרבנן וכמש"כ ר"ת במנחות, וא"כ בשנים מברכין בע"כ ולא ביחיד ומוכח זה משמעתין כמו שביארתי, וסעייתא גדולה מזה להפמג"ד ז"ל דכופין אותו ע"ז שיברך בע"כ וצ"ל עוד דפסקי תוס' כאן ס"ל כשיטת רש"י כתובות (פ"ו ע"א) דעל מצות דרבנן אין כופין, דהתוס' שם כתבו דאין נראה דאשכחן דכופין על מצות דרב' וכו' יעו"ש ובפ"ת שס פסקו דלא כרש"י עיי"ש וצ"ל ע"כ דס"ל דאפי' חיו' דרב' ליכ' ביחיד וע' פר"ח סי' קכ"ח וצ"ע

במנ"ח בהשמטות מ' תקכ"ו הקשה להרמב"ם דחשיב ללאו דלא יפחוד במלחמה וכו' א"כ קשה בהא דאמר דף מ"ד מאן תנא להא דת"ר שמע קול קרנות והרתיע חוזר כמאן כר"ע ודלא כריה"ג ולשיטת הר"מ דהוא ל"ת גם לריה"ג חוזר דהא עושה עתה עבירה דעובר על לאו דלא תיראו ולא תחפזו וחוזר מעורכי המלחמה וצע"ג עכ"ל ולענ"ד פשוט דע"כ אינו עובר בלאו זה אלא בשהוא דואג ומפחד משום חייו וכדומה ולכך אינו לוחם בלב שלם שמעלה על לבו אשתו ובניו ומבהיל בעצמו לכך עובר בלא תעשה וכמו שיש ללמוד ד"ז מפשטות לשין הרמב"ם פ"ז ממלכים דין ט"ז עייש"ה אבל אם חזינן בטבעי החלושה שמים שותתין על ברכיו א"כ מאי יעשה וכי על זה אפשר להזהיר לא תירא ולא תחפזו? (ועיין מש"כ הראשונים בלאו דלא תחמוד) ועוד מבואר שם ברמב"ם דזה הוא דוקא אחר שיכנס בקשרי מלחמה ואז ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וכו' עיי"ש וז"פ, ולפ"ז אפשר נמי לפרש שם בגמרא דמסיק בהא אפי' ריה"ג מודה וכו', והוא משום דבזה עושה עבירה דירא וכו' אחר שנכנס בקשרי המלחמה וכקושית המנ"ח באמת ודו"ק וקצרתי: