מנחה חריבה שס

חללי' זע"ז וכו' עיי"ש, נרא' הוא משו' דאמרי' בחולין (קל"ט ע"ב) מצא קן בראשו של אדם מהו אמר ואדמה על ראשו וכו' עיי"ש בפרש"י, ומה שהקשה ברש"ש דמדוע לא ממעט צף על פני המים מן באדמה ע"כ, נראה ג"כ דמים ארצא סמיכתא איקרי והוי כי באדמה וכדאמרינן בגיטין (ח"א) דמיא כארעא סמיכתא דמיא ועיי"ש בחולין מצא קן בים וכו' הנותן בים דרך וכו', ועיי"ש בתוס' ד"ה בדרך וכו' על הארץ וכו' ודו"ק – שם בשדה ולא צף על פני המים, גם בזה אינו מובן מדוע נקט התנא דוקא צף ע"פ המים הלא מבואר מגמרא דלקמן דה"ה אפילו ע"ג אבן או עמוד ודוקא מיב"מ לא הוי צף ויל"ע וגם צ"ל שידעינן שנהרג ע"י חרב חלל, אבל לא ע"י המים דהוי ממעטינן מטעם ולא חנוק כדאמר לקמן (מ"ה ע"ב) שוב ראיתי במנ"ח ב"מ תק"ל שהביא בשם הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דלא מקרי צף רק על פני המים והק' עליו המנ"ח דצ"ע דע"כ למ"ב שם רק במב"מ לא הוי צף וכו' ולישנא דעל פני המים לאו דוקא וכן כתב שם דחלל היינו ע"י ברזל אבל חונק וכדומה אינו בדין ע"ט עיי"ש, וכתב עוד שם וד"ז דצף על איני מינו נראה דדוקא אם מונח על דבר תלוש אבל מחובר לקרקע הוי כקרקע אך אם מונח על תלוש ולבסוף חיברו צ"ע וכו' יע"ש, ובזה אמרתי להעיר דלפרש"י הנ"ל דנמצא טמון היינו בגל של אבנים, א"כ ת"ל דהוי צף, ולכאורה ראיה מזה לרמב"ם דדוקא צף ע"פ המים אמנם אם נימא דלא דוקא ע"פ המים, י"ל בדברי המנ"ח הנ"ל דהני אבנים היו מחוברים לקרקע ולא שייך לומר בזה צף דמחובר לקרקע כקרקע, ובזה יתישב הערתי הקודמת די"ל דרש"י בא בזה לאשמעינן דאפילו טמון בגל של אבנים לא מפטר מטעם צף, אלא מטעם טמון ודו"ק, והנה מתיבת „בשדה“ לכאורה היו יכולין למעט גם כשנמצא בעיר ממש, דאף שנמצא בעליל לעיר היו מודדין, מ"מ בעיר גופא פטור מטעם גזה"כ, ומצאתי אח"כ במנ"ח סוף המצוה הנ"ל שכ' בזה"ל ופטפוטי דאורייתא טבים ולא אבוש כי א"י אם נמצא חלל בעיר אם מביא ע"ע אף דכתיב בשדה אפשר דבר הכ' בהוה וכו' ועיין ביומא גבי ר"צ שאמר על מי להביא ע"ע אף דהיה בעיר וכו' ואם נאמר דמביא אף דיש עיר אחרת דנפישי מיניה מ"מ מביאה דוה עדיף מקרוב דכאן נמצא וכו' ועיין בסוגיא דניפול ותבין וצ"ע כעת עכ"ל ובהשמטות שם בקומץ למנחה הביא בשם ס' יד דוד הביא בשם הרלב"ג והאברבנאל דכ' בפשיטות דאינה מביאה עגלה ערופה ובספר מחנה יהודה השיג עליהם מגמרא הנ"ל עכ"ל, והשגתי הספר יד דוד וראיתי שכתב המחבר דהד"פ כהרלב"ג והאברבנאל שהרי מבשדה ממעטינן וכו' וכ"ש אם נמצא בעיר דלא בשדה וכן משמע מהירושלמי שאמר אם עמד על המטה אין מביאין ופירש בק"ע דכתיב שדה ומטה לאו שדה הוא וא"כ כש"כ עיר וכו' והא דלא מקשה הגמ' ביומא והא בתוך העיר הוה משום די"ל דס"ל כר"א דאמר בספרי על כולם היו עודפין ונראה דלא דרש שדה וכו' עכ"ל ת"ד, והנה על החלוקה השניה שכ' המנ"ח דאם נימא שבעיר חייבים להביא ע"ע, אז מחיוב להביא אפילו אם עיר אחרת גדולה הימנה דזה עדיף מקרוב וכנ"ל בזה יש לעיין דא"כ לא מקשי התוס' מידי בבב"ת דף כ"ג ע"ב בהא דפריך שם בגמ' וליזיל בתר רובא דעלמא א ומשני ביושבת בין ההרים והקשו התוס' אמאי איצטריך קרא בס"פ מרובה דאין ירושלם מביאה ע"ע ואע"ג דכתיב ירושלם הרים סביב לה מ"מ כל ישראל היו באין לרגל וגם בשאר ימה"ש לנדרים ונדבות וכו' עי"ש והשתא אי אמרת דבנמצא בתוך העיר אז לא אזלינן בתר רובא דעלמא, א"כ לא מקשי התוס' מידי דהא איצטריך קרא דאין ירושלם מביאה ע"ע, דנפ"מ אם מצא בתוך ירושלם, דמטעם רובא דעלמא ליכא למיפטרה, משום דתוך העיר עדיף דקורבא דמוכח הוא וכאן נמצא וכו', ואפילו אם נאמר שאלה שבאו לנדרים וכו' ולעליית הרגל מהם הרוצח מ"מ כ"ז היותם בירושלם בודאי על ירושלם הם נחשבים דלא בעינן כאן תושבים ממש רק חזי' ביום שנמצ' ההרוג, וצ"ע ובירור עוד בהלכה זו דהלא פסקה הרמב"ם דהעיר הרחוקה צריכה להיות במספר שוה עם העיר הקרובה וכדמוקי בב"ת שם, ואינו מבורר למי חשבינן אם דוקא תושבים או אפילו אורחים הנמצאים שם ושיירא העוברת, וגם אי המנין הוא עם נשים וילדים או לא וצ"ע בזה עכ"פ כך הסברא נוטה, וא"כ שפיר צריכין לטעם הגזה"כ דירוש' אינה מביאה ע"ע היכי דנמצא בתיך העיר עצמה, ועיין בזה, וכן הקשו התוס' בב"ק פ"ב ע"ב עיי"ש, ומה שתירצו שם דמ"מ היו שם מקומות שלא היו מצוים שם כי אם יושבי ירושלם לבדם עכ"ל אין להוכיח כלום דבעיר עצמה חייבים להביא ע"ע, דיש לפרש כוונתם דהיו שם מקומות סמיך לירושלם שלא היו מצוים שם כי אם יושבי ירושלם ולא אזלי שם רובא דעלמא אבל לא דכוונתם בעיר עצמה וז"פ, שו"ר בכרו"פ סי' ס"ג שכ' וז"ל וצ"ל דהך מנין ק"כ צ"ל אנשים בני עשרים לצבוא צבא, אבל פה לחשוש דהיה רצחנים הכל בכלל נערים וכדומה וצ"ע כי ברמב"ם לא ביאר עכ"ל ואי סגי באורחים לק"מ קי' ודו"ק

שם נמצא סמך וכו' לעיר שאין בה ב"ד וכו' במ"ק הביא כבר לשון הרמב"ם או לעיר שאין בה ב"ד של כ"ג וכתב בטעמו דע"כ בב"ד של כ"ג מיירי מתניתין דהא בכל ערי ישראל מחיוב להיות ב"ד של ג' עכ"פ ואיך משכחת לה וכו' ע"כ, יש להעיר דבוודאי קשה לומר דעל זה יבנה רמב"ם דין מחודש, ואי משום הקושיא כבר אמרי אינשי לכל קושיא יש תירוץ, וטעם האמיתי הוא כמש"כ מרן המבי"ט בקרית ספר פ"ט מרוצח בזה"ל, „ומשום דהוי בדיני נפשות