מנחה חריבה שנט

הת"ה לומר מטעם אי אמר המלך לא בעינא וכו', בלא"ה אין מקום לדבריו דאם זה הוא כבודו, א"כ המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול – ובתוס' יו"ט הקשה על מש"כ הרע"ב שאין אדם רשאי לבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו ע"כ ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה פטור מן המצוה וכו' וכן במ"ג פ"ז דיומא דאין מעבירין על המצות וכ"ש כשעוסק בה כבר וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה וכו' דהא חתן מחדרו לא קיימא פלוגתיהו כלל וכו' עיי"ש מה שפירש ולענ"ד א"ל דבמלחמת מצוה באמת מחיוב להתבטל מהמצוה פרטית כדי לקיים מצוה שהיא מצות הצלת כל ישראל ומצוה דרבים עדיפא, ובאין מעבירין על המצות נמי קיי"ל דבמצוה גדולה הימנה מעבירין (והוי כמו מל"ת ודו"ק), ועיין ארעא דרבנן אות א', וביד מלאכי אות ת' ובנוב"ק סי' מ"א וכן קי"ל באור"ח סי' תמ"ד סי' ז' אם היה הולך להציל מן הנהר וכו' ומיד ליסטים יבטלו בלבו ולא יחזור, וכתב במג"א דדוקא כשברי לו שיכול להציל אח"כ אבל מספיקא לא יחזור דפ"נ דוחה אפי' שבת החמורה עכ"ל וא"כ ה"נ לא גרע מיד ליסטים וממפולת וז"ב עוד יש להעיר בשמעתין מדוע לא קאמר נפ"מ שכופין אותו כמו בשאר מ"ע שמכין אותו עד שת"נ ה ולפמש"כ לעיל בשם הרמב"ם י"ל דאף במלחמת הרשות דנעשה עפ"י ב"ד הגדול א"כ בוודאי ג"כ כופין לצאת למלחמה דמצוה לשמוע אל השופט אשר יהי' בימים ההם, ועיין תוס' לעיל דף ג' ע"א ד"ה לה מטמא מצוה וכו' ועיין קרן אורה שם, וד' יזכינו לעסוק בתורה ובכל המצו' לשמה ברצוננו הגמור והשלם ועי' תוס' כתו' פ"ו ע"א

בירושלמי כאן הל' ח' אימתי הוא מחלל ברביעית ובחמישית מסתברא בחמישית אבל ברביע' דמים הוא חייב לו ורבנן דקיסרין אמרין לא מסתברא אלא ברביעית דכתיב ובשנה הרביעית וכו' עכ"ל והם תמוהים מאד לכל ועיין מה שעמלו הבונים בו מפרשי הירושלמי שם ובפי' הרידב"ז זצ"ל שפרושו הוא ישר מכולם ולענ"ד נראה לפר' פשוט עם דברי התו' בר"ה ד"י ע"א ד"ה ופירות וכו' שכתבו בזה"ל ויש הלכות גדולות שכתוב בהם ופירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורים עד דנפקא ועיילא חמישית ושבוש הוא דבהני לא איירי בשמעתין כלל דאותן שחנטו ברביעית קודם ט"ו בשבט אסורין לעולם והחנוטין ברביעית אחר ט"ו שבט שרי לאחר פדייה לאלתר ובהגהה של אספמיא כתוב ופירי דפרדס דשנת ארבע אסורי עד דפריק להו עכ"ל התוס', ובזה נבוא לביאור ולהבנת דברי הירושלמי דבעי כירושלמי אימתי הוא מחלל ברביעית ובחמישית, פי' או בחמישית, דשאיל אימתי הוא מחלל את הפירות שיהא מותרין באכילה ברביעית או בחמישית דאף דכתיב ובשנה הרביעית וכו' היינו שיפרוק אותם אבל עדיין הפירות אסורים וכדעת הבה"ג, ועל זה השיב מסתברא בחמישית אבל ברביעית דמים הוא חייב לו ע"כ פירוש דבאמת הכי הוא כדעת בה"ג והכי הוא לשון הלכות גדולות שלפנינו בסוף הל' ערלה עיי"ש דעיקר ההיתר להפירות ע"י החילול הוא משיצא שנת הרביעית דהיינו בחמישית, אבל ברביעית הוא חיוב הדמים שצריך לפרוק הפירות ומחכה עד תום שנת הרביעית ודעת בה"ג לקוח הוא מירושלמי זה ומעיקר המשא ומתן שבירושלמי וכרבנן קמאי אבל רבנן דקיסרן אמרין לא מסתברא שיהא אסור עד שנת החמישית אלא ברביעית דכתיב ובשנה הרביעי' וכו' הילולים לד' ודרשינן חילולים לד' שמחולל ויוצא ומותר תיכף ומיד וכדהשיגו התוס' על סברא זו דשיבוש הוא אלא דשרי לאחר פדיון לאלתר ובהגה"ה של אספמיא הגיהו לפי דעת רבנן דקיסרין הכא שכך המסקנא, אבל אין דעת בה"ג שיבוש גמור ח"ו אלא ממקום טהור יהלכון, מדעות המחולקו' בירושלמי כאן ולעניותי תורת אמת הוא בפי' דברי הירושל', תודה לאל בעל מלחמות ובינה ירושלם, ופלא על הגאון נועם ירושלמי שלא הביא תוס' זה לפרש כן הירושלמי – עוד ראיתי בירושלמי שם שהיין מגיתו שהיין קוסם מערבין בו ומשתתפין בו וכו' ומקדשין בו את הכלה וכו' עיי"ש, אפשר דמייתי הירושלמי זה הכא להורות דבהיה לו כרם רע שעושה יין כזה אינו חוזר וצ"ע, – ועיין בשירי קרבן שם שכ' מכאן נראה ראיה לדעת ר"ן גאון שברכת נשואין טעונה כוס ודלא כרמב"ם וכו' עי"ש, והראיתי שכבר קדמו בזה אחד מן הראשונים שבספר הרוקח הגדול הל' ברכת אירוסין כתב ומה שמברך על הכוס דאמרינן בסוטה בפ' מ"מ יין תוסס מזמנין עליו ומקדשין בו את הכלה עכ"ל, ובוודאי כוונתו להגמרא ירושלמית הנ"ל וזה מבואר, אבל אין הכרת כאן כלל לומר דאף בדיעבד אין מקדשין בשאר משקין וז"פ

הדרן עלך פרק משוח מלחמה, בעזרת ד' איש מלחמה. והוא יזכני בפרק עגלה ערופה, להבין בתורתו הצרופה

פרק תשיעי לד' הישועה. דף מ"ד ע"ב במשנ' נמצא טמון בגל וכו' פרש"י גל של אבנים ע"כ וא"י מה מלמדנו אם דוקא גל של אבנים מקרי טמון אבל של עפר לא, או אפילו גל של עפר ואדמה ג"כ הוי טמון אלא דאורחא דמילתא נקט (עיין ב"מ כ"ה ע"ב מצא בגל וברש"י שם) ועיין לקמן מין במינו הוי טמון וכו', וה"נ הגל של עפר או אדמה הוה באדמה דאורחה בהכי לא נקרא טמון (ודוגמא דאמרינן גבי טמון באש בב"ק ס"א פ"ב עיי"ש) ועיין לקמן גבי טמון דעומרין ויל"ע, ובלשון המאירי מצאתי שכתב ואם מצאוהו טמון בארץ או בתוך גל אבנים וכו' עכ"ל, ועיין רש"ש שכ' מן באדמה לא מצי למעוטי אילן וכו' יע"ש והא דלקמן שני