מנחה חריבה שנח

שמדאורייתא יצא מ"מ מדרבנן לא יצא ועבד עבירה מדרבנן, והנה עבירה מדרבנן זו לית לה אסמכתא כלל בדאורייתא רק חומרת חכז"ל גרידה, ד) ומעתה יתישב היטב הקושיות הנ"ל באמת לכן הוכרח הגמרא לומר דאתיא רק כרי"ה ולא כר"י משום דעל עבירה שלא בירך כלל כדמשמע פשטות פרש"י ז"ל הלא אמרנו דליכא היכי תמצא לברר בעדים כלל, שעשה עבירה זו שלא בירך, דשמא בירך בלבו, ויצא מטעם הרהור נד"ד, אולם זה רק שיצא הוא מדאורייתא אבל מדרבנן לא יצא ולא משכחת להבירור רק בזה העבירה שעבר שלא בירך בפה, ועשה עבירה דרבנן זו שלא בירך כפה, וכיון דעיקר בירור על עבי' שישנו כאן הוא רק על שבירך בהרהור, וא"כ ליכא לאוקמיה ברייתא זו רק כרי"ה דגם על עבירה דרבנן גרידא חוזר מעורכי המלחמה, אבל לר"י דעל עבירה דרבנן שאין בה אסמכתא כלל בדאורייתא אינו חוזר ליכא לאוקמה משום דאף שעל ביטל הברכה לגמרי יש בה עבירה דרבנן שיש בה אסמכתא בדאורייתא כמו שביארנו, אבל ע"ז אינו חוזר משום דליכא בירור לפנינו, דעכ"פ שמא בירך בלבו, אלא דגם בזה עשה עבירה דרבנן ובדרבנן זה ליכא אסמכתא כלל בדאורייתא, ולר"י אינו חוזר ע"כ תורת הגאון הנ"ל שליט"א – ועיין פמג"ד בפתיחה ח"ר ד"ה המקום הששי וכו' עיי"ש ובסי' נ"ד בא"א ס"ק א' עיי"ש וצע"ק ועיין כאן בקרן אורה מה שעמד על לשון הש"ע סי' נ"ד שם ולא ראה בפמג"ד הנ"ל, ועיין עוד באחרונים בענין אי בדרבנן אמרי' משים ע"ר עי' שבות יעקב ושו"ת רע"א ועוד – ומסתפקנא בדין זה דבעינן עדים לברר, אי מהני עדות מיוחדת והגדה מיוחדת ובכלל אי בעינן כל דיני עדות ויל"ע, והנה הרמב"ם פסק דלא כרי"ה אלא כר"ע דהירא כמשמעו והמאירי כתב בזה"ל וגדולי המחברים פסקו כר"ע ואין שום עבירה בכלל חזרה ומ"מ יראה לפסוק כר"י לחזור ככל עבירות של תורה אם אינו שב בינתים (ואמר לי הגאון דיסקין שליט"א הנ"ל דבשאג"א החדש נו"נ בזה דראוי לפסוק דלא כר"ע משום דרי"ה ור"י דלא כוותיה ואין הלכה כר"ע מחבריו עיי"ש ואין בידי הספר לעיין שם בפנים היטב) וראיתי במראה הפניה שג"כ הרגיש בסברא זו דאע"ג דקיי"ל כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכו' יע"ש ויראה לי מדברי ר' יוסי דוקא בעבירות של תורה ושהן ידועות לכל ואינו שב מהם כגון אלו שהזכיר הא כל שאינן ידועות לכל הכל תלוי בלבו ומחשבתו אם ישוב אינו חוזר ועליו נאמר ויראת מאלקיך עכ"ל המאירי לעולם, ומשמע דאם אינו שב יחזור, וצ"ע שלא הביא מתלמודא דבני מערבא דצריך להביא עדים לברר אם בידו עון וכהסכמת הרמב"ן ז"ל הנ"ל לעסק הלכה ומה שמסתפק הק"א אי בביטול מ"ע חוזר לריה"ג עיי"ש עיין לעיל מה שהערותי לענין מה דאמר רשב"י אפילו לא קיים אלא ק"ש וכו' ודו"ק גם בזה א"ל מה שהקשה המהרש"א לעיל בהרכבת איסור, ותירץ משום דהאריס מרכיבו ועדיין קשה הא מ"מ עובר באיסור דקיום הרכבת אילן כמבואר בש"ע וכמו שהבאתי לעיל בשם תוס' הרא"ש לפרק זה, אבל לפ"ד דביטול איסור בשב ול תעשה אינו חו' לרי"ה א"ש, אבל דוחק גדול הוא דלא גרע מעבירה דרבנן ודו"ק עיין בבכור שור שכתב דאלו המניחין תפילין דר"ת משום ספקא דילמא העיקר כן לא יפסוק בין תפילה לתפילה וקרינן בהו סח וכו' וז"פ ע"כ, ועיין בשו"ת חיים שא ח"א ושכחתי כעת הסימן ששם מבואר כל פרטי הדינים והנהגות בהנחת תפילין דר"ת עיי"ש, – שם כי פליגי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו וכו', במאירי מבואר דפליגי דוקא ביראים מהם שיבואו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך וכו' ולדעת ר"י כל שלא באו רשות הוא עכ"ל, מבואר דבכבר באו לכ"ע חובה הוא, ועיין בפני' יפות פ' שו' שהבאתי לעיל קס"ח ע"ב ודו"ק ועי' בק"א בשם הלח"מ פ"ה ממלכים שכתב כה"ג וכתב הק"א דלא משמע פשטות הגמ' כך ולא ראה במאירי, ועיין בשירי קרבן במה שמתמה על דברי הרב כנה"ג עיי"ש וזכה לכוון לדעת המאירי ולא ראה זה הקרן אורה הנ"ל

שם ונפ"מ לעוסק במצוה שפטור מן המצוה ע"כ עיין פרש"י ז"ל עיין בתורת הק' שהעיר לכאורה י"ל גם במלחמת הרשות כיון דחייבין לשמור ציווי המלך ללחום וא"כ לגבייהו מצוה חשיב להו לקיים פקודת המלך וליפטרו עי"ז ממצוה אחרת ע"כ והנה תיכף הרגשתי דהא במקום מצוה אינו מחיוב כלל לשמור פקודת המלך, וראיתי שבעצמו הרגיש בזה במה שמרמז לרמב"ם פ"ג ממלכים ה' ט' אלא שמחלק ששם הוא מיירי כשהמצוה קדמה ונד"ד להיפך ע"כ ואין דבריו מוכרחין כלל, שהרי כתב המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור עכ"ל, – אלא דבלא"ה לק"מ קושיתו שהרי קיי"ל בריש סנהדרין והרמב"ם פסקה שם פ"ה דין ב' דבמלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא עפ"י ב"ד של ע"א עכ"ל וא"כ נמצא שבמלחמת מצוה כופה כל העם לצאת, אבל במלחמת הרשות אינו יכול לעשות ולהכריז מלחמה אלא עפ"י ב"ד הגדול, וב"ד הגדול לכתחילה לא יגזרו על העם לצאת אלא במקום שאינו מבטל ממצוה אבל ליבטל במצוה לכתחילה לא יגזרו, והמלך אין בידו כלל לפקוד מעצמו אלא מסכים על דעת ב"ד הגדול, וכל שב"ד הגדול יגזרו ויכריזו הכי הוא החיבה עליהם ולר"י אם יעסקו במצוה אחרת לכתחילה לא גזרו עליו לצאת במלחמה ודו"ק וזה ברור, ועיי"ש בהל' א' דעת הרמב"ם איזה נקרא מלחמת מצוה ועיי"ש בכ"מ ולח"מ ועוד, ומש"כ