מנחה חריבה לה

לקמן י"ט ע"א ובתוס' ד"ה ואחר בשם הירושלמי סדר המחיקה יע"ש) או במקום שמת לאחר מחיקת המגילה. ג"כ לא מהני שתיתה כלל דפ"ז לא נתנה התורה בדיקת המים ולא התירה למחוק את השם. וא"כ לא נאמרה כלל פרשה זו לענין זה ודו"ק. והתם ביבמות תפס הגמ' פשטא דקרא דוהביא את אשתו דהיכי דמת ולא הביא פשיט' דאינה שותה דליכ' מי שיעשה כלל כל המעשם ההבאה והקרבן. אלא אפילו היכי שמת לאחר כל המעשים דתו לא מעכב הוית הבעל. מ"מ ליכא אמאן למשרייה. ואיני ענין להא דפליגי ר"י ור"י לענין שומרת יבם אם שותה ובוודאי לגבי היבם אמרה תורה שהוא כבעל שיכול להשקותה ועיין יבמות נ"ח ע"א ובתוס'. גם נראה עוד בפשיטות דלא מהני כלל מחיקת המגילה שנכתבה לשם הבעל. שיהני לענין היבום דהוי שלא לשמו. (אף שמסופק אני עדיין אם בעינן גם הכתיבה לשמו של בעל של האשה זו ועיין לקמן י"ח ע"א וכ' ע"ב דלא משמע הכי וצ"ע). ולענין להתירה לבועל בוודאי דאינו שותה וז"פ ועיין לקמן כ"ה ע"א דמקנא לה לאוסרה לבועל. אבל איני שוקה להתירה לבועל יע"ש דראיה גמורה משם. ויש לדחות דהתם איני שותה הוא משום דאינה ראוי' לאישות לפירוש רס"י בשם הספרי. ולשיטת הרמב"ם משם דאיני מנוקה מעון. וא"כ פשיטא דליכא כאן מביא. ותשטה אשתו בעינן אבל היכי דליכא החסרון מטעם הבאת הבעל וכמו הכא בשמעתין. יש לומר דשוב שותה כדי להתירה לבועל. וע"כ הדרן לסברתינו הנ"ל דעל כה"ג לא נאמרה פרשה סוטה כלל. אלא דזה יקשה קצת על פרש"י בשמעתין דהיכי דליכא אמאן למשרייה לא נאמרה פרשת סוטה ובדיקת המים כלל. וא"כ למה צריך קרא שם באלמנה לכה"ג וכו' דאיני שותה. ת"ל דאמאן בעינן למשרייה. דהלא אסורה וקיימה עליו. ואולי זה באמת כוונת הספרי דממעט איני ראוי' לאישות היא מה"ט גופא. דליכא מה להתיר עליו וליכא כאן שלום איש ואשתו ולשיטת ופירוש הרמב"ם צ"ע ופדיין צריך תלמוד שמביא לידי בירור. ובגמ' לעיל מזה אמרינן כגון שזינתה בעזרה ופרש"י מאחה ומעתה איני שותה כיון דכבר אסורה לבעלה ועיין היטב במשנל"מ בפ"א הלכה י"ד

שם באו לה עדים שהיא טמאה. פרש"י אמעיקרא קאי קודם הקטרה. ומבואר דאחר הקטרה אמרינן נמי כיפרה ספקה והלכה והשיירים נאכלים וכמש"כ התוס' בד"ה קרב וכו' נראה דה"ה וכו', ועיין בקרן אורה כל דיבור התוס' וגם על פסקי הרמב"ם ז"ל ודברי הכ"מ ז"ל התמוהין אצלי מצאתי בקרן אורה שהאיר והעיר בזה עיין שם. ומש"כ הקרן אורה דלא נחלקו בירושלמי אלא אם באו עדים על סתירה זו דאינה ראוי' למנחה כלל בהא הוא דס"ל לחד מ"ד דאפילו אחר הקטרה תשרף וכו' וא"י לכוון הלשון דהרי אדרבה אם אינה ראי' למנחה כלל מדוע נשרפת תפוק לחולין כקושית הגמרא. ואי ס"ל להך מ"ד דמים בודקין אותה ומש"ה נשרפת א"כ מדוע פליג על אחר הקטרה ודמי לבאו עדים שזינתה אחר הקטרה. ומש"כ עוד דלהכי לא הני בתוספתא ובירושלמי אלא באו עדים משום דבא לאשמיענן דאפי' אחר קידוש הקומץ או אחר הקטרה ג"כ תשרף וזה הוא אחר שתיה ג"כ דמשקה ואח"כ מקריב וכו' אלא דלעיל גבי קרב קומץ ומת הוא וכו' משמע דמיירי שקרב קודם השקאה וכמו שפרש"י ז"ל. ג"כ אינו מדויק די"ל דאפילו למ"ד משקה ואח"כ מקריב. מ"מ אם הקריב ואח"כ השקה כשר וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל פ"ד דין י"ד. ומכוון מאד סודורו הנכון של הרמב"ם ז"ל שכתב בדין י"ד הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשרה נטמאת מנחתה קודם וכו' דמאי שיאטיה לדין דהקריב מנחתה הנ"ל לדין דהכא והו"ל להביא דין זה בפ"ג דין ס"ו ששם מיירי מסדר ההשקאה והקרבה. א"ו בא לתרץ דמיירי קודם השקאה אף דמשקה ואח"כ מקריב וא"כ בוודאי דכיפרה ספיקא והלכה לה. ומזה נמי ראיה לגירסת הפ"מ בדברי הרמב"ם ז"ל שצ"ל דהשיירים נאכלין כמו שהביא הק"א. ובנמצאו הע"ז דכתבו התוס' דלאחר קמיצה אסורה מדרבנן ונשרפת פיי"ש כמאירי פליג ע"ז וכתב מפורש דאף לאחר שקודש הקומץ מנחתה חולין. וכתב עוד בהמאירי ואף עידי קינוי שנמצאו זוממין יראה שהדין כך וכו' ולמנין העונש מיהא בעידי קינו שהוזמו התבאר בתלמוד המערב שהם לוקין אבל בעידי סתירה נסתפקו אם משלמין שיעור הכתובה ולא הובררה ונראה לי האין כאן תשלומין שהרי לא הוחלט הפסד הכתובה בעדותו אלא תשתה ותבדק ולהשקות' אי אפשר שאין השקאה אלא לסוטה עצמה (תמוהין מאד דברים אלה דפשיטא) ומתוך כך דעתי נוטה לפסוק כחברתה לומר שילקו ע"כ. והוא בירושלמי פ"א הלכה א' וכן הרמב"ם פסק בפכ"א מהל' עדות דלוקין ועיין בנוסחתו שם לענין עד טומאה ואף דבשבועות ל"ב ע"א אמרינן דעדי סתירה הוי דבהגל"מ כממון דמי וכמו שפסק הרמב"ם. צ"ל דלענין תשלומי ע"ז שאני ועיין בפירוש הגאון הצדיק הרידב"ז זצ"ל שם. ועיין במה"פ וש"ק. ונראה