מנחה חריבה לד

לא מעכב ידיעתו כלל וה"נ יש לומר דלא מעכבי עדותן בזה כלל דעל כולן החשד הזה וברוך שמצאתי לי רב בזה, ומה שהבאתי לעיל להקשות לשיטת הרשב"א א"כ לא משכחת לה כלל שתית המים דהבועל בעצמו הוא עד אחד אם נימא דע"א מעכב בדיקת המים ראיתי במנ"ח שם באות י"ד שהביא המנ"ל והאב"מ שהבאתי לעיל וכתב דדברי המנ"ל מוכרחים מהתוס' עצמם דאם נימא דנאמנים ע"א לאחר שתיה. ה"ה הבועל או האשה באים לאחר שתיה ואומר אחד מהם שנטמאה בוודאי אסורה לבעל וכו' ואפי' אם נימא דהאשה אינה נאמנת כיון דמביאין אותה לב"ד קודם שתיה ואומרת טהורה אינה חוזרת ומגדת עכ"פ הבועל לו אין שואלין כלל וא"כ נאמן הוא לומר שטמאה וא"כ אם נאמר שפ"א ידיעתו מעכבת בדיקת המים והבועל תמיד יודע והאיך משכחת לה בשום פעם בדיקת המים בסוטה אלא ע"כ התוס' מודים וכו' וצ"ע על הגאונים שהעלימו עין מזה את"ד שהאריך בדברים פשוטים. הנה כבר הראיתי שעמדו על זה הגאונים שעינם הוא עין הבדולח. אבל לא כאשר כתב הוא בפשיטות. דהלא לפי נוסחתו לא קשה מידי דאין הבועל נאמן משום דאאמע"ר א"ו מכח דברי הרשב"א הנ"ל צריכין להקשות דהבועל נאמן מטעם דפלגינן דיבורו ועל התוס' לק"מ די"ל דס"ל דאינו נאמן כלל, או מכח קושית הגאונים על הרשב"א דהע"א אינו מעיד שזינתה עם אותו שקינא לה וכנ"ל. ובעצמו כתב המנ"ח בשני דפים הקודמים בזה"ל והמנ"ל מפלפל שם דגם התוס' מודים לזה דהמים בודקין אם ע"א יודע ואף אם נאמר דגם בע"א יודע אין המים בודקין מ"מ אם הנחשד יודע בוודאי המים בודקין כי הוא יודע תמיד והאיך משכחת לה שיבדקו המים ע"כ בודקים המים וכו' עכ"ל

והנה מצאתי בדברי המנ"ח עצמו לענין מש"כ אני לעיל בדף ו' אודות הנאמנות בהאשה הנחשדת שאומרת טמאה אני לך שהעיר דהוי חוזרת ומגדת ולא מטעם שאינה בתורת עדות כלל. ונעלם ממנו דברי המל"מ מהל' תרומות שהבאתי שם דאחר שתיה אינה נאמנת רק מתורת שוויא חד"א. ולא מתורת נאמנות עד. וגם קשה על דבריו שכתב דאינה נאמנת מטעם חוזרת ומגדת. והלא לאחר המחיקה מאיימין עליה שתודע שנטמאת ולא אמרינן דאינה נאמנת משום שאמרה מקודם טהורה אני. וע"כ דליתא בזה דין עדות דפוסלת בה חוזר ומגיד אלא מדין שוויא אנפשה חד"א. וכן השקפתי הלאה במנ"ח דלתות אחדים ומצאתי שבעצמו חזר בו וברוך שכוונתי לדעת זקנותו שכ"ז שמזקינן דעתן מתוספת עליהן וז"ל לעיל הבאתי דהאשה האומרת טמאה אני אחר קו"ס נאמנת בתורת עד ולא מטעם שוויא חד"א ולא מט' הודאת בע"ד כי משועבדת לו רק בתורת עד ע"ש ונתיישבתי דבתורת עד אינה נאמנת באשת ישראל דאינה נאסרת אלא ברצון ואין אדם מע"ר ואי דעבדה תשובה שלא תדור עם בעלה בלא"ה לאחר קו"ס ולא תרצה לשתות אין משקין אותה ואסורה לבעל ולבועל אלא ע"כ הנאמנות שלה היא מטעם הודאת בע"ד וכו' ולא שייך משועבדת דנפקא השעבוד אחר קו"ס והא ראיה דהתורה נתנה לה רשות דאם אינה רוצית אינה שותה ומפקעת עצמה מיד בעלה נראה דהתורה הפקיע השעבוד ובאתי רק לרמוז עכ"ל ועכ"פ נעלם ממנו דברי התוס' והעתקתם דברי הירושלמי. והרי הוא כמבואר

שם בתוס' ד"ה אם אתה אומר וכו' י"ל וכו' יוציאו שם רע דהבועל יגיד להם שקלקל עמה ולא ידעי שזו מתנוונת וכו'. ול"ז להבין למה צריכי כלל לכותבו דהבועל יגיד להם דלמה לו להגיד. וגם אם הגיד שקלקל עמה נאמן לדעת הרשב"א עיין בדבור הקדום מה שהבאתי בזה. ונראה מכאן שהתוס' לא ס"ל כהרשב"א אך נעלם פשטות ונחיצות דבריהם הק'

שם ע"ב גמרא קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא וכו'. ופרש"י ושוב אינה שותה דאמאן בעינן למשרייה ע"כ ולכאורה תמוה דלמה צריך להאי טעמא דהלא לקמן כ"ד ע"א ברש"י ד"ה ולא שותות (אם מתו בעליהן) פרש"י דבעינן והביא האיש את אשתו וכו' והיא מגמ' יבמות ל"ח ע"ב ומצאתי ברש"ש שעמד על זה. וי"ל דהתם דמתו בעליהן עד שלא שתו היינו שלא הביאו כל עיקר את נשיהן לב"ד הגדול שבירושלם ולכן בעינן והביא האיש את אשתו וכו' וליכא. אבל הכא דאיירי כבר בהביא את אשתו ועשאו ג"כ כל המעשים אלא שמת קודם מעשה השתיה. בזה לא ילפינן מיעוטא מוהביא האיש וכו' דהרי כבר הביאה. לכך כתב רש"י משום דאמאן בעינן למשרייה ומה שקשה עוד מש"כ דאמאן בעינן למשרייה. הלא בעינן למשרייה אבועל או היבם וכן ע"ז עמד הרש"ש. נראה מסבריא דלא צותה התורה והתירה למחות שמו הקדוש על המים אלא בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו כידוע בכמ"ק בש"ם. וא"כ דוקא לעשות שלום בין איש לאשתי. אבל לעשות שלום למשרייה להבועל והיבם בזה לא צותה כלל התורה. וא"כ ליכא בכאן סגולת המים כלל. ואף באופן שנמחקה המגילה כבר כמו הכא בשמעתין (ועיין