מנחה חריבה לב

הנוב"י בהגהה לחלוק כשאמר בלה"ק או בלשון אשכנז עי"ש אלא שמסיק הנוב"י ואפשר דבלשון של הרשב"א שהיא לשון ספרד או פרובינצה יש להם הבנה כמו בלשין הקודש והיה משכחת בלשונו האי דינא עיי"ש. ועיין נוב"ת חאהע"ז סוף סימן ע"ז ובדורש לציון דרוש י"ג הקשה קושית המלא הרועים שבכאן דלא משכחת לה כלל שתית המים דלעולם הבועל הוא עד אחד לפי שיטת הרשב"א דפלגינן דיבורו ונאמן לא להשקנה. אלא א"כ היה רשע מקודם לזה מדבר אחר דפסיל לעדות סוטה יע"ש ולי היה נראה קצת לומר ליישב קושית המל"מ על הרשב"א דהרי לפי עדותי נמצא דלא קינא לה כלל לגבי האי שנטמא כנ"ל. י"ל דלא פלגינן דיבורו אלא לגבי' דלא נאמר שהוא משים עצמו רשע בזה אבל לגבי האשה דעליה תפסינן עדותו שזינתה עמו שקינא לה ממנו ואסרינן לה על ידו ומ"מ לגבי עצמו שיהי' נעשה רשע ע"י עדותו ויפסל לעדות לא מהני עדותו כלל. ועיין בנוב"י הנ"ל שהביא שם דברי פיה"מ להרמב"ם סוף נדרים שכתב וז"ל לפי שהעיקר אצלינו ומוסכם הוא בכל התורה דפלגינן דיבורו ר"ל שנאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהי' ולא נאמינהו לענין אחר וכו' יע"ש וא"כ אין תימא לומר דלזה נמי פלגינן דיבורו דלדידה נאמן שזינתה עמו שקינא לה על ידו וא"כ שפיר מהימן ודו"ק בזה. ומה שהקשו א"כ האיך משכחת לה שתית המים דליהווי הבועל כעד אחד דמעכב בשתית המים לדעת התוס'. נראה לי דכיון לענין שתית המים הוי הבועל בעצמו החתיכה שאנו דנים עליה דהרי גם הבועל נבדק בשתית המים וא"כ לא שייך לומר דליהווי נאמן בתורת עד דהרי הוא עצמו נתברר בשתית המים וכשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו. והוי ידיעתו כידיעת הבע"ד בעצמו. אלא דאם אמר והודה מכח פלגינן דיבורו אמרינן דנאמן דהוי דין מחודש ומסלקינן אותו מתורת בע"ד ודו"ק כי א"א לי להטעם בקולמוס. ואף דמשמע בכריתות (כ"ו ע"א) דלא כהאי סברא דקאמר התם אלא מעתה ספק סוטה שעבר עליה יוכ"פ לא תייתי דהא כיפר עלי' יוכ"פ דחטא שאיני מכיר בו אלא המקום אמר רבי הושעיה לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אביי אמר בועל מכיר בו רבא אמר וכו'. משמע דמה שהבועל מכיר מהני דלא הוי כחטא שאיני מכיר בו אלא המקום ולשיטת הרשב"א אתי שפיר מאד דהבועל הרי הוי כמו עד אם הודה על טומאתו דפ"ד. אבל בפשטות שם הכוונה שהוא מכיר אם נטמאת או לאו בעצם מציאות המעשה ולא נדון מזה על נאמנות לגבי אחרים. ומצאתי שם בפי' רבינו גרשום מאוה"ג (בש"ס ווילנא) דכתב אמר אביי משום הכי לא מכפר דבועל מכיר שחטא עמה וסוטה מכרת לא קאמר משום דאיהי הוי חתיכא דאיסורא איכא דאמר אידי ואידי מכירין וחדא מינייהו נקיט והלכך לא מכפר וכו'. הרי מפורש דגם מה שמכרת הסוטה מהני והיינו ידיעתה במעשה זה. ואף לפי סברתו הראשונה דהיא הוי החתיכא דאיסורא. היינו לענין הבאת הקרבן דעלי' פריך הגמ' דליהווי יוכ"פ מכפר. ולק"מ על סברתי הנ"ל ודברים שאין להם שחר ראיתי עוד ברבינו גרשום ז"ל שם שכתב ספק סוטה. שאין לה שום עד שנסתרה ע"כ. והרי קיי"ל דבעינן עדים ואף לרב"א דמשקה עפ"י עצמו מאי שייטיה לפרושי הכי כאן וצ"ט) וכמו שמשני שם בגמרא על הא דקאמר אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עלי' יוכ"פ וכו' אמר אביי הורג מכיר וכו'. הלא הכא בוודאי איני בתורת עד ואפ"ה מעכב כפרת יוכ"פ וז"פ. ובמנ"ח מצוה שס"ה הביא קושית הגדולים הנ"ל וכתב בזה"ל ואני בעניי תמה אני על גדולי ישראל שהרעישו העולם בקושיא זו דלע"ד היא בפשיטות דבוודאי מה דמבואר בתורה דע"י קינו וסתירה נאסרת ושותה איני מבואר דוקא דהקינוי יהי' על איש פרטי ובוודאי אם היא חשודה בעיניו ומקנא לה עפ"י עדים אל תסתרי עם איש מכל באי עולם דהאיסור יחוד הוא עם כל איש מבאי עולם אפי' צדיק גמור וכו' ואח"ז באו עדים שנסתרה עם איש אחד אפי' אינם מכירים את האיש כיון דנסתרה אחר התראה בוודאי אסורה לבעלה ושותה המים וכו' וזה אצלי דבר פשוט וכו' א"כ משכחת לה דין דהרשב"א בפשיטות דעיקר שאלתו ותשובתו אם אדם נאמן על עצמו או פ"ד א"כ משכחת לה שקינא לה בפ"ע עם כל באי עולם ואח"ז באו עדי סתירה שנסתרה עם איש ואין מכירין כלל את האיש רק שראו שנסתרה עם איש בוודאי שותה ובא אחד ואמר שהוא נסתר עמה וטימא אותה אם נאמר דאאמע"ר איני נאמן כלל ושותה או אמרינן דפ"ד ומאמינים לו היא זנתה ולא עמו וגם אין מאמינים לו על הסתירה כלל רק אמרינן דמעיד על אחר שזינתה ולא עמו ובוודאי כיון שיש עידי סתירה ובא אחד ואמר שראה שזנתה אף שאיני יודע מי הוא איני שותה כיון שקינא לה מכל ב"ע יהי' איזה שיהי' ה"ל עדותו מאותו שקינא ה"נ אמרינן פ"ד ואמרינן שאחר היה והאחר הוא ג"כ מאותו שקינא לה ע"כ נאמן ואיני שותה וכו' ואיני בוש בזה לומר שגדולים הללו היו מעלימים עין מדבר פשוט כזה וכו'