מנחה חריבה שיד

על אור"ח סי' קכ"ח שדעתו שא"א להוציא בר"כ עצמה היינו יברכך דאי איתא למה לא אמר דמשו"ה האריך ימים משום שברך בר"כ, בעצמו אלא דזה אסור מדינא רק הברכה דלפני בר"כ דמן הדין יכול לסמוך על חבירו וכו' משא"כ בב"כ דלא כמו ששמעתי מחכם א' דגם בר"כ יכיל להוציא, והטעם בזה שמעתי משום דבעינן בקול רם וסברא דשומע כעונה לא מצינו אלא במדבר בלבד ליתא וכו' יע"ש ועיין בבית הלוי ח"ג ובראשית ביכורים להגר"ב מווילנא זצ"ל ואי"ה לקמן נדבר עוד מזה, ולכן לא תקשה עוד דניחא להו ג"כ לברך די"ל דיכוונו לבם לצאת מטעם שומע כעונה, וגם יעני אמן וכיון דרק מתכוונים לשמוע לא חיישינן בזה מפני הטירוף אך עדיין אינו ניחא החילוק בין אישתייר עשרה, או לא אישתייר, ויל"ע גם יל"ע מדוע ליתא כאן החשש שמא יאמרו ב"ג יב"ח הוא, וצ"ל דברבים ואיזה כהנים לא שייך חשדא ואפשר דזה החילוק בין אישתייר עשרה או לא ויש עוד לעיין בזה, ומצאתי להמאירי ז"ל שהרגיש בקושי המאמר ז"ל וז"ל ויש כאן מקים עיון שהרי אמרו בר"כ בעשרה, והכהנים מן המנין וא"כ אף בעשרה מצומצמים יהי' מקצתם עולים ומקצתם עינים אמן עכ"ל המאיר לעולם שו"ר בק"א שציין לעיין בכ"מ יע"ש, ועיין בפמ"ג וס' קכ"ח דבכה"ג שכולם כהנים עיקר ברכתם הוא רק מדרבנן בעלמא דהרי אין כאן שום ישראל האומר לו לברכו ע"ש, ואמירת נשים וטף לא מהני מידי אף שהם בכלל ברכה דמרבינן מאמור להם ועיי"ש בפמג"ד בא"א אות ל"ז דמסיק דמהני אמירתם לעלות וא"כ צע"ק עיין בב"ח ריש סי' קכ"ח דמאי דפסקו הרמב"ם והטור דכהנים מן המנין מקורו הוא מכאן דמשמע דאם היו מקצתן ישראלים בהכהנים עולים לדוכן והישראלים עונים אמן אלמא דכהנים מן המנין עכ"ל ונעלם זה מכמה אחרונים שכתבו מעצמם כן

שם ל"ח ע"א תוס' ד"ה לשנים וכו' כיוונו בזה להקשות על רב"ח דידן שסותר עצמו, וכמו שהקשה בבא"ש ועיין ת"ה בשם סדר הדורות ועיין בירושלמי ברכות שם בגליון הש"ס שכבר מציין בזה לכל המקומות, אבל כנראה לא היה גלוי לפניו כל סדר הדורות שם בסדר תו"א

שם שזקני ב"ד שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטר' וכו', עיין מהרש"א שהקשה הא אדרבה לא היו צרי עין לגביה וכו' ואעפ"כ מביאין ע"ע וכו' יע"ש, ונראה מדאמרו ככה ב"ד שלא בא לידינו ופטרנהו משמע דלשאר כל העם באו פטרוהו בלא מזונות ולכך הרגהו וכפרש"י ומשום צרי העין הוא, משום דבשביל זה יוכל היות שגם אינו רוצח יהרוג להציל מזונותיו וחשב להציל עצמו ולכך אין אנו מכירין הרוצח ומשום זה מביאין ע"ע, והילכך משרבו הרצחנים ביטלו ע"ע עיין לקמן פ' ע"ע דף מ"ח

דף ל"ט ע"א והזה על צדדין שבפניו הזאתו כשרה, עיין בפרש"י ז"ל, ובתוס' ד"ה והזה וכו' בירושלמי פ' א"ע אמרינן הדא אמרה העומדין מן הצדדין בכלל ברכה ע"כ ולכאורה מאי הוסיפו בזה יותר מן מה שמבואר בבבלי בשמעתין דמבואר נמי כן ? ואפשר לומר דהתוס' כיוונו בזה להסיק דלא כרש"י אלא דאף לצדדין שישנו ממנו ולאחור ג"כ בכלל ברכה, ולכך העתיקו הירושלמי סתמא דהעומדין מן הצדדין מכל הצדדין הם בכלל ברכה וראיתי בירושלמי שם דהפ"מ לא גריס במתניתין על הצדדין שבפניו אלא סתם על הצדדין הזאתו כשרה וע"ש והיא להורות דעל כל הצדדין הוי כלפניו וילי"ע בזה להלכה

שם כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו לו בדבר הלכה שנאמר וכו', הנה הערותי בכאן א) מנלן מזה דאפילו לד"ה אסיר, ומצאתי כעת בת"ה שהרגיש בזה וע"ש מש"כ בזה, וזה כמעט מבואר בתוס' שאנץ דר"ש פליג וס"ל דלד"ה שרי ע"כ ומשום דזה לא מוכח מקרא, ב) עוד נ"ל לומר ולדייק הלשון אסיר „לספר“ שאין לשין זה מצוי בתלמוד והו"ל לומר אסור לעסוק, אשר מזה יש מקום לחשיב, דאינו אסור אליבא דרבא אלא דוקא „לספר“ אפילו בד"ה היינו לשנן בפה אשר יוכלו הקהל לשמוע כמו דרך ספור, אבל לשנן בחשאי ובהרהור מותר בדבר הלכה, ובזה מתורץ קושות התוס' מר"ש דמהדר אפי' וגרים בלחישה ובהרהור וזה מותר וכרגע עיינתי בתוס' ברכות וראיתי שזה תירצו בעצמם דהתם איירי בקול רם וכו' יע"ש, וכן תירץ באור זרוע הל' ק"ש סי' י"א, ונראה לומר דזה תליא בהלמודים שבין רבא לר"ח, דאליבא דרבא בר"ה דיליף מפתחי עמדו כל העם ואין עמידה אלא שתיקה וכו' אז אמרינן שצריך שיהי' בשתיקה אבל לגרוס בנחת והרהור שרו, אבל לר"ח דאמר מהכא ואזני כל העם אל סה"ת, א"כ צריכים להשים אזן ולשמוע אל הס"ת ואין להפסיק אפילו בהרהור ובנחת כד"נ ומ"מ ר"ש י"ל דס"ל כהלימוד דרבא בר"ה ולכך מהדר אפיה וגריס בנחת בלחישה – והנה לפי מאי דמפרש הגמ' דעמדו היינו שתקי מטעם זה כתב הטור סי' קמ"ו דא"צ לעמוד בשעת קה"ת ובט"ז שם כתב דלא הבין דבריו דוודאי עמידה היא כפשוטו אלא דאותה עמידה צריכה להיות בשתיקה דאל"כ קשה מה דאמרינן בשבועת העדות שבעת גמ"ד צריכים בע"ד להיות בעמידה דכתיב ועמדו שני אנשים ה"נ נימא דא"צ להיות מעומד אלא בשתיקה יע"ש ועיין מש"כ להעיר בכיו"ב לעיל דיליף מאלה ועמדו וכו' ולהבנת הטור י"ל דזה טעם ר"ח דיליף מפסוק אחר משום דמפרשים בעמידה ממש, ולענין הלכה עיין באחרונים שם ובספר אמרי בינה אור"ח סי' י"ג אות ד' בשם שו"ת קיל אליהו ומסיק דהמכבדה לעמוד ממש לכבוד יחשב ואינו זלזול ח"ו ובתוס'